<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בתולה נישאת ליום הד' ואלמנה ליו' החמישי. ועתה כונסין בכל יום וכדאמרינן לקמן [ג' ע"א] ובזמן שבית דין קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום. ומפני תקנת עניים. ואמרינן פ' נערה [מ"ז ע"א] דמסר לה בערב שבת וערב יום טוב.
הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות, לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נידה אין מעלה לה מזונות. ועתה כונסים נדות עיין בסמ"ק. בפרק החולץ [מ"א ע"ב] אמרינן עמד היבם וברח ניזונית משל יבם ופירש בקו' דוקא ברח אבל חלה לא כדאמרינן הכא. ולר"י אינו נראה כדמשמע בירושלמי ואומר ר"י דהתם בברח והוא הדין חלה אחר שעמד בדין ונתרצה ליבם שכבר נתחיי' במזונות הכא בחלה קודם הגעת הזמן.
<h2>דף ב:</h2>
דילמא לאפוקי מרבותינו. דאמרי הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר ולא כלום. פר"י דגט מאוחר כשר. גט שכתב בו שבוע שנה חדש שבת כשר. גט מאוחר כשר.
<h2>דף ג.</h2>
כל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש מכאן נהגו לומר בשעת קידושין כדת משה וישראל.
איכא דאמרי אמר רבא וכן לעניין גיטין. פסק רבינו תם כלישנא קמא דאין אונס בגיטין. ואומר ר"י דלא שכיח כלל כההיא אפילו ללישנא קמא יש אונס. ואונס דשכיחא כגון פסקיה מברא אפילו לאיכא דאמרי אין אונס. אבל אונס דשכיחא ולא שכיחא בההוא פליגי תרי לישני והילכתא כלישנא קמא.
<h2>דף ג:</h2>
ולידרוש להו דאונס שרי. והא דאמרינן פרק בן סורר ומורה דגילוי עריות יהרג ואל יעבור הני מילי כשעושה מעשה אבל אשה קרקע עולם היא כדמשני התם [א]אסתר ורבינו תם תירץ דרחמנא אפקריה לזרעיה דכותי דכתיב [יחזקאל כ"ג] וזרמת סוסים זרמתם מתוך כך התיר רבינו תם לבת ישראל שהמירה ונשאה כותי ונתגייר עמה והתיר לו לקיימה דלא שייך למימר אחד לבועל ואחד לבעל בביאת כותי דהויא כביאת בהמה. ור"י נחלק כדאמרינן הכא דאיכא פרוצות וגם בפר' האשה שנתארמלה [כ"ו ע"ב] אשה שנחבשה על ידי נפשות אסורה לבעלה ובמגילה [ט"ו ע"א] אומר כאשר אבדתי אבדתי.
פתו אפויה וכו'. עיין פרק אילו מגלחין. ואומר רבינו תם אפילו מת אביה (ואמר) [ואמה] יכול לכנוס לאחר שלשים. ודין שלשה רגלים הכל פרק אלו מגלחין [כ"ג ע"א].
<h2>דף ד.</h2>
מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן אף על פי שאין אבילות במועד דברים של צינעה נוהג. פר"י הוא הדין בשבת שבתוך שבעה ופליג ארב ושמואל פרק אלו מגלחין [כ"ד ע"א] דאמרי תשמיש המטה רשות ופסקו הלכות גדולות כרבי יוחנן דאסור, ואף על גב דהלכה כדברי המקיל באבל הני מילי תנאי אבל לא אמוראי.
וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. לא שנו אלא שלא בעל אשה זאת אבל בעל אשתו ישינה עמו. ודווקא חתן שפירסה אשתו נידה אבל חתן שמת אביו או חמיו אין חלוק בין בעל ללא בעל הוא ישן בין האנשים כו'. [וכן מי] שמת לו מת ברגל. עיין פרק אלו מגלחין. ויש מצריכין נשים ואנשים.
<h2>דף ד:</h2>
כל מלאכות נידה עושה לבעלה חוץ מהצעת המטה ומזיגת הכוס. נראה לר"י דווקא פריסת סדין שהוא דבר של חיבה. אבל הצעת המטה כרים וכסתות שריא לנדה שהוא דבר של טורח ולא דבר של חיבה. וכן נראה מדמזכירו בהדי מזיגת הכוס ורחיצת פניו ידיו ורגליו.
עד שיסתום הגולל חל אבילות. בכל מקום פירש בקונטרס [גולל] הוא כיסוי הארון, ודופק קרשים של צידי הארון. וקשה לרבינו תם דאמרינן פרק מי שמתו [י"ט ע"ב] מדלגין היינו על גב ארונות והא גולל ודופק מטמא באהל ורבי אליעזר בר צדוק כהן היה. ומפרש רבינו תם דגולל היינו מצבה ודופק שתי אבני' אחת לראשה ואחת לרגלה של מצבה. ההוא דמדלגים יש מתרצים דהוי טומאה שאין נזיר מגלח עליה ואין כהן מוזהר עליה. וכשאין שם גולל חל אבילות מכי אהדרי אפייהו דקוברי עיין פרק אילו מגלחין [כ"ב ע"א] (ובתוספות פרק ז' דף ד').
<h2>דף ה.</h2>
אלא מעתה ערב יום הכיפורים שחל להיות [בשני] בשבת ידחה מכאן משמע דיש להרבות בסעודה ערב יום הכיפורים.
<h2>דף ו.</h2>
האי מסכריא דנזייתא אסור להדוקי ביום טוב. פירש בקונטרס וגדולים אחרים דאסור משום סחיטה. וקשה לרבינו תם דסחיטה אסורה משום ליבון ובשאר משקים וכל דבר שמלכלך את בולעו לא שייך ליבון אלא במים ולר"י נראה דבשאר משקין שייך נמי ליבון כמו במים ובערו' פירש מסוכריא סתימת גיגית של שכר אסור לאהדוקי שמא תבטל הסתימה אצל הגיגי' ומכוין לבטלו שם ואין מכוין לעשות כלי ומכל מקום פסיק רישיה הוא לענין דש.
<h2>דף ז.</h2>
והא לא כתיבא כתובה, אתפסוה מטלטלי. פירש באביאסף דוקא הכא שרי דצורך שעה כדאמרי' לקמן [פ' ע"ב] לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן הילכך אסור לשהות עם אשתו בלא כתיבת כתובתה כי אם יום אחד או יומיים.
מתוך שהותרה הבערה לצורך פירש לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. ובלבד שיהא צורך היום קצת להנאה או קיום מצוה כגון הוצאת קטן למולו או ספר תורה לקרות בו אבל שלא לצורך כלל כגון הוצאת אבנים או סיד אסור. והוצאת תינוק לטייל הוי צורך היום אבל הוצאה לצורך כותי אסור. ומה שעתה נוהגים להוציאם לצורך כותי ביום טוב משום דאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית כי היכי דלא תקון ביום טוב ערובי חצרות. ופר"י נמי אין נראה דקיימא לן יש עירוב והוצאה ליום טוב היינו בעירוב חצירות עיין פרק ב' דביצה דף י"ב [ע"א].
והילכתא מותר לבעול לכתחילה בשבת. ובלבד שיכוין לבעול בהטייה. פר"י אהא סמכינן לעשות סעודה בשבת.
אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה. כל שבעה והני מילי שנשאת לבחור ודאיכא פנים חדשות. אבל ליכא פנים חדשות (לא. אבל) [או] באלמן שנשא אלמנה אפילו איכא פנים חדשות. (ופנים חדשות אינו) [אין מברכין] אלא יום אחד. פנים חדשות פירש ר"י דווקא דחביבים ומרבים שמחה בשבילם. ובמיימוני פירש דווקא שלא שמעו הברכה ושבת קרי פנים חדשות במדרש שוחר טוב על מזמור שיר ליום השבת. ואם התחיל בתוך יום רביעי ונמשכה עד הלילה או הותחלה בלילה מברכין בלילה ולא ביום של אחריו כן משמע מדרב אשי לקמן. ובשבת מברך לילה ויום דכבוד יום עדיף ולא לסעודה שלישית ודוקא שחתן וכלה שם עיין פרק שלשה שאכלו. ובאלמון שנשא אלמנה יום ו' נראה דאין מברכין אלא לסעודת הלילה ולא למחרת בשבת דלא תלי בפנים חדשות.
<h2>דף ז:</h2>
מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית הארוסין. ר' יהודה אומר אף בבית אירוסין מברכין חתנים ביהודה. פירש רבינו (אברהם) [אפרים] תנא קמא לא פליג ביהודה ולהכי ארוס וארוסה ששוהין יחד בבית אחד צריך לברך להן תחילה שבע ברכות או לא ישהו יחד.
מאי מברך על העריות כו'. ונמצא בשם גדולים שאפילו שידוכין (יחד) [לבד] בלא אירוסין אין טוב להיות יחד בבית [אחד] ולא משום איסו' אך שיקוצו זה בזה וכן משמע במדרש [עי' ב"ר י"ז י"א].
<h2>דף ח.</h2>
ברכה הסמוכה לחברתה עיין פרק ערבי פסחים [ק"ד ע"ב] ופרק שלשה שאכלו [מ"ו ע"א] ופרק קמא דברכות [י"א ע"ב].
מכי רמו שערי באסינתא. עד תריסר ירחי. בספר המצות הגדול פירש האידנא ערבה כל שמחה להכי לא נהגו לברך שהשמחה במעונו אלא כשמברכין ז' ברכות.
ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המניין ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המניין. בברכת רחבה משמע. פר"י דברכת אבלים שבברכת המזון לא מברכי אלא בעשרה ואבלים מן המניין עיין פרק ג' דמגילה [כ"ג ע"ב] ופרק שלשה שאכלו [מ"ו ע"ב] פרק אלו מגלחין.
<h2>דף ט.</h2>
האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. והני מילי באשת כהן או באשת ישראל פחותה מבת ג' שקיבל אביה קידושין דליכא אלא חדא ספיקא נאמן להפסידה כתובתה והיכא דאיכא ספק ספיקא לא איפסדה כתובתה ואף על גב דאיכא לבעל חזקת ממון. ואשת כהן שנאנסה לא מפסדה כתובתה. וה"מ דנאמן בנשוי תחילה אבל בחור אסבוה כופרא פר"י ילקוהו מברכתא חביטא ליה.
(ראו) [ראה] שזינתה אשתו אף בלא עדים אסורה לו.
<h2>דף ט:</h2>
כל היוצא למלחמת בית דוד. מהיום אם מתי עיין פרק מי שאחזו [ע"ג ע"א].
החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להם טענת דמים אלא טענת פתח פתוח. הסומא והאיילונית יש להם אף טענת דמים.
לאו בטענת פתח פתוח. לא בטענת דמים. פר"י סביר' לן כרבי שמעון בן גמליאל דכתובה דאורייתא ואהא סמכינן לכתוב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא ולפי זה אין נאמן עתה אדם להפסידה כתובתה.
<h2>דף י.</h2>
נותן לה ממעות קפוטקיא. הקשה ר"י מאי נפקא מינה הלא אינו נותן אלא שוה ה' שקלים. ותירץ דירושלמי [ה"ב] משמע דנותן מטבע היוצא בכל עיר מכאן נהגו כל קהילה ופרהווא לפי מנהגא וכן כתב הרמז"ל מצאתי בשם רבינו תם דמנה רק זקוק כסף ובכן אני מחשב שקלי פדיון הבן וכל החשבונות.
<h2>דף י:</h2>
בתולה [גובה] מאתים אלמנה מנה. אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין מאתים ויש להן טענת בתולים.
אכל תמרים אל יורה משום שכרות, עיין בכריתות פרק קמא [י"ג ע"ב].
<h2>דף יא.</h2>
הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו [ושנשתחררו] פחותה מבת ג' כתובתה מאתים ויש להן טענת בתולים.
מטבילין גר קטן. פר"י קטן אית ליה זכייה לכל הפחות מדרבנן ואף על גב דלא הוי גר אלא מדרבנן אם קידש בת ישראל הוו קידושין.
הגדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתה מאתים. וחכמים אומרים מנה. בין הכיר בה ובין לא הכיר בה. אבל כינסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום.
<h2>דף יב.</h2>
האוכל אצל חמיו ביהודה אין לו טענת בתולים.
אחד אלמנת כהן ואחד אלמנת ישראל כתובתה מנה. בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים. והוא הדין אשה מיוחסת אם כתב לה הרבה וכתב דחזו ליכי גובה.
<h2>דף יב:</h2>
לא מצא לה בתולים הוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת והיא אומרת לא כי. רבן גמליאל אומר נאמנת. רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין. והלכה כרבן גמליאל דמוקי איתתא אחזקתה.
מנה לי בידך והלה אמר איני יודע רב נחמן אמר פטור וכן הלכה. וישבע שאינו יודע. אבל אמר הייתי חייב לך ואיני יודע אם פרעתיך חייב עיין פרק הגוזל [קי"ח ע"א].
<h2>דף יג.</h2>
היא אומרת מוכת עץ והוא אומר דרוסת איש. ראוה מדברת עם אחד היא אומרת איש פלוני וכהן הוא. הייתה מעוברת היא אומר' מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל אומר נאמנת. רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין. אמר רבי יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה. פסק רב אלפס כרבי יוחנן והלכה כרבן גמליאל שהיא נאמנת ודוקא דיעבד להוציא מבעלה אבל לכתחילה לא עבדינן כוותיה.
(מעשה עשו באירוסין) [מעלה עשו ביוחסין] פר"י הא דאמרינן מלקין על היחוד לא קאי אאשת איש דאיכא מאן דאמ' [קידושין פ"א ע"א] אין מלקין אלא על יחוד דפנויה, אבל על יחוד דאשת איש לא דמוציא לעז על בניה. אבל אין אוסרין קאי ודאי אאשת איש, אם לא בנואף הרגיל כדמשמע פרק בתרא דנדרים [צ"א ע"ב] דאמרי אי איתא דעבד איסורא ניחא ליה דלימות ואי לאו האי טעמא הוה אסרינן על יחוד.
<h2>דף יד:</h2>
מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים ונאנסה אמר רבי יוחנן בן נורי אם רוב העיר משיאין לכהונה כשירה. כגון שסיעה בני אדם כשירין עברה שם דאיכא תרי רובי רוב סיעה ורוב העיר.
<h2>דף טו.</h2>
אי דאזל איהו לגבה כל דפריש מרובה פריש. פר"י כיון דבשעת המעשה הוא חוץ לביתו אמרינן כל דפרי' מרובה ולא אמרינן קבוע כמחצה דהדר לניחותא אבל פרק שני דנזיר דף י"ב [ע"א] האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים פריך וכי תימא בשוקא אשכח וקדיש אשה הדרא לניחותא והוה ליה קבוע היינו משום דבשעת מעשה שבא עליה הדרא לניחותא. מכאן נסתפק הרמז"ל על מעשה שנהרגו איש ואשתו ובניו אי מחזקינן יורשי האיש משום רובא דבניו עיין סוף פרק מי שמת [קנ"ח ע"א].
<h2>דף טו:</h2>
ספק כותי ספק ישראל אין חייבים להחיותו. אסור להחזיר אבדה לכותי.
האשה שנתארמלה או שנתגרשה הוא אומר אלמנה נשאתי[ך ולא נקט כתובה] אם יש עדים שיצתה בהינומא או חילק קליות ביהודה כתובתה מאתים הא ליכא עדים בעל ויורשין נאמנים.
ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך הייתה ולקחתיה ממנו נאמן הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
<h2>דף יז.</h2>
כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ה אומרי' כלה נאה וחסוד'. מכאן אמרו חכמים תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. אסור להסתכל בפני כלה.
מעבירין המת מלפני הכלה וזה וזה לפני מלך ישראל. מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. פר"י עובדא דרבי עקיבא [שמחות פ"ד הל"ד] דאמרו לו על כל פסיעה כאילו שפכת דם היינו משום דמת מצוה קנה מקומו. והא דאמרינן פרק ואילו מגלחין [כ"ז ע"ב] והיכא דנחלקו לחבורות מותרין במלאכה הני מילי שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאה כולן באין פר"י למאן דלא קרי ולא תני או לאשה אין מבטלין תלמוד תורה אי יש שם מתעסקים אבל במלאכ' אסורין אפילו לא קרי ולא תני. עיין פרק קמא דמגילה [ג' ע"ב] ופרק אלו מגלחין [שם].
שימוש תלמיד חכם גדול מלימודו.
<h2>דף יז:</h2>
אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. ואפילו שתים בחיי האב ואחת בחיי הבן אבל אם היה גדול בחיי האב הוי חזקה כיון דהוי גדול בשעת שירד זה לשדה.
<h2>דף יח.</h2>
מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע וכו'. [ע"ב] ובכולי בעי דלודי. פר"י בשבועה דרבנן לא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם.
<h2>דף יח:</h2>
העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסים היינו פסולי עדות היינו נאמנים, ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים. לא שנו אלא שאמרו אנוסים מחמת נפשות אבל מחמת ממון אינן נאמנים. פר"י אינן נאמנים במגו דאי בעי אמרי אנוסים היינו מחמת נפשות דמגו בתרי עדים לא אמרינן. אין אדם משים עצמו רשע. (ראו) [ראה] שזינתה אשתו אף בלא עדים אסורה לו.
<h2>דף יט.</h2>
אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים. פר"י הני מילי בצנעה אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, דקאמר מאן אי דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה. לעולם דקאמר מלוה כגון שחב לאחרים וכרבי נתן. פר"י דמוכר שטר חוב לחבירו יכול למחול אבל נושה בחבירו והמלוה חייב איפשר דאינו יכול למחול דהלכה כרבי נתן דאמר הנושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנין לזה. עיין פרק כל שעה [פסחים ל"א ע"א].
לעולם דקאמרי עדים ודקאמרת כי ליכא כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני. מדרב כהנא דאמר אסור לאדם שישהא שטר אמנה או פרוע תוך ביתו שנאמר אל תשכן באהליך עולה, וכיון דעולה היא לא חתמי'.
<h2>דף יט:</h2>
ספר שאינו מוגה עד ל' יום מותר להשהותו יותר אסור. פירש בקונטרס תורה נביאים וכתובים (ובאשירי פרק זה כתב הוא הדין פוסקים אחרונים ועיין שם).
מר בר רב אשי אמר העדים שאמרו אמנה היו דברינו אינן נאמנין מודעה היו דברינו נאמנין. הלכה כמר בר רב אשי. תנאי היו דברינו נאמנין ואפילו עד אחד מן החתימה אמר תנאי נאמן כרב הונא בריה דרב יהושע.
שנים חותמים על השטר ובאו שנים מן השוק ואמרו כתב ידם הוא אבל אנוסים קטנים פסולי עדות היו נאמנים, ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין. [כ' ע"א] דאוקי תרי בהדי תרי פירש בקונטרס אי תפס מלוה לא מפקינן מיניה. והא דאמרינן (פ"ב) [פ"ק] דבבא מציעא [ז' ע"א] תקפו כהן מוציאין שאני התם דתופס מספק אבל הכא מלוה אומר בריא אי נמי הכא תפס קודם שנולד הספק מיירי אבל תפיסה מספק לא מהניא ומוציאין מידו.
<h2>דף כ.</h2>
בחזקת בר שטיא. פר"י דווקא קרקע אבל מטלטלין בחזקת המוחזק בהן והני מילי בר שטיא דרגיל היה להשתנות אבל אם פעם אחת יצא אדם מדעתו או חלה לא אמר הכי. וראייה בפרק מי שמת [קנ"ג ע"ב] ופרק בתרא דקידושין [ע"ט ע"ב] אם בריא הוא עליו להביא ראייה ואם שכיב מרע הוא עליהם להביא ראייה.
אין מזימין העדים אלא בפניהם ומכחישין העדים שלא בפניהם וכו'.
אין מקיימין השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. או משני שטרות של שתי שדות שאכלוה בעליהם שלש שנים ובשופי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא אימור זייופי זייף והוא הדין אם כתבו העדים ספרים והשאילום לאחרים אין מקיימים על ידי דמוי כתיבתן. אבל אם מכירים כתב ידם בטביעות עין יכולים לקיימו אפילו יש למלוה כמה שטרות מכתיבת ידו.
כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים. אמר רב הונא והוא שזוכר מעצמו ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה מעצמו. פר"י רק שעל ידי השטר הוא נזכר דאי לאו הכי לא היה יכול להעיד. ויכול לכתוב עדותו ולשלוח [לבי"ד] ולא פסיל משום מפיהם ולא מפי כתבם והא דבעינן זכור משום דאינו חשוב שטר כגון שלא נכתב כתיקון לשון אלא לזכרון דברי' [בעלמא] אבל שטר תנאים וכיוצא בזה אף על גב דלא כתב בו קניין קרי שטר לענין שטרא בידך מאי בעי ומעיד אפילו אינו זכור וכן שטרי קידושין אגרות שום ומזון וכמה שטרות דלית בהו קניין ואפילו הכי דין שטרא להם וכן דן הרמז"ל.
איבעיא להו בעל דין עצמו יכול להזכיר העד או לא והילכתא עצמו לא. [ע"ב] ואי צורבא מרבנן העד אפילו עצמו. עיין פרק שבועת הדייני'.
<h2>דף כ:</h2>
זה אומר זה כתב ידי וזה כתב יד חבירי וכן חבירו נאמנים. (זה אומר כתב ידי וזה אומר כתב ידי נאמנים) כל אחד על כתב ידו וצריכין להצטרף עמהן אחד מן השוק דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין צריכין דעל מנה שבשטר הן מעידין. והלכה כרבנן.
<h2>דף כא.</h2>
שנים חתומים על השטר ומת אחד צריכין שנים מן השוק להעיד עליו, ואי ליכא אלא חד לכתוב האי סהד' חתימת ידיה אחספא. ובית דין מחזקין לחתימה דעל שטרא בלא סהדותא ואזיל איהו והאי סהדא ואסהדי על חתימת סהדא דמת. ודווקא אחספא אבל אמגילתא לא דילמא משכח איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין. פר"י הוא הדין ארישא דמגילתא. ושטר של קניין שאינו עומד לראיה כגון שטר קידושין או שטר מכירה יכולין לכתוב על הנייר או על החרס ועל דבר שיכול לזייף.
הוציא עליו כתב ידו כו'. פסק רב אלפס דנאמן לומר פרעתי ור"י פירש כל זמן שכתב ידו יוצא מתחת ידי מלוה אינו נאמן לומר פרעתי (עיין באשיר"י פרק זה דף קכ"א עמוד א').
עד ודיין מסיק דאין מצטרפין פר"י אפילו שטר שכתוב בו הנפק יכולין לטעון מזוייף אם אין מכירין חתימת העדים או הדיינים מלבד פרוסבול אין יכולין לטעון עליו מזוייף דנאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד.
<h2>דף כא:</h2>
שלשה שישבו לקיים השטר, שנים מכירים חתימת ידי העדים, ואחד אינו מכיר, עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם. משחתמו אין מעידין בפניו, שמע מינה תלת שמע מינה עד נעשה דיין, ושמע מינה דיינים המכירים חתימת ידי העדים אין צריכין להעיד בפניהם. ושמע מינה דיינים שאין מכירים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד. פר"י בדאורייתא אפילו עד שהעיד נעשה דיין ובדרבנן עד שהעיד אינו נעשה דיין אבל לא העיד נעשה דיין בדיני ממונות. אבל בדיני נפשות אע"פ שלא העיד אינו נעשה דיין. עדים הקרובים לדיינים משמע בירושלמי [סנהדרין פ"ג ה"ט] דהם פסולים משום עדות שאי אתה יכול להזימה.
האי אשרתא דדיינא דמיכתבא מקמי דלתחזי חתימת סהדי מיחזי כשיקרא. פסק רב אלפס דלא כרב פפי. ומיהו יש פוסקים כמותו.
<h2>דף כב.</h2>
שלשה שישבו לקיים השטר ומת אחד מהן צריכין למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי. משמע דקייום שטרות בעי ג' ופסקו גאונים דאין קייום שטרות בלילה ודאין קייום שטרות בעי שלשה.
האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת, ואם יש עדות שהייתה אשת איש אינה נאמנת. את בתי נתתי לאיש. פר"י היכא דאמר קדשתי בתי ולא פירש לאיש נאמן אחרי כן לפרש מי אבל על בתו בוגרת אינו נאמן לומר קדשתיה כשהייתה קטנה.
בספר אבי"ה מעשה באשה שהלכה בדרך עם שני יהודים ובאתה לפני רבותינו ואמרה שאחד תקפה והשני טמאה באונ' וצעקה ואין מושיע לה והתירוה לבעלה משום מגו דאי בעיא אמר לא נבעלתי. ורבינו שמחה ז"ל אסרה כיון שעברה על דת ונתייחדה הפסידה מגו שלה. ורבינו אבי"ה אמר לא הפסידה דאטו כולהי נשי דינא גמירי כדאמרינן פרק קמא דקידושין [י"ג ע"א] עיין פרק אין מעמידין [כ"ג ע"א].
אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה כגון שאמר' קפצו עלי בני אדם שאינם מהוגני' נאמנת. וכיוצא בזה נאמנת. בעיא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו. אמר ליה נאמנת. פר"י ומועיל אמתלא אבל בדלא אמתלא לא.
<h2>דף כב:</h2>
שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנש' ואם נשאת לא תצא. כגון שנשאת לאחד מעידיה פר"י כיון דשנים מעידים אין כאן חששה. שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא לאחר ואם נשאת תצא מאי טעמא מיתה אינה יכולה מכחשתו גירושין יכולה מכחשתו. ואי משום שאמר רב המנונא שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת הכא דאיכא עדים דמסייע לה מעיזה ומעיזה. רב אשי אמר דאמרי עכשיו מת עכשיו גרשה מיתה ליכא לברורי גרושין איכא לברורי דאמרי' לה אם איתא דהכי הוא אחוי גיטך. שמעינן מהא דרב אסי היכא דמסהדי לאחר זמן לא שנא מיתה לא שנא גירושין לא תינשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא. פסק רב אלפס כרב אשי דבתראה הוא (דף תע"ח ולא כפירוש רבינו חננאל דלא פסק כרב אשי. ובאשרי מפורש באריכות).
אי הכי לכתחילה נמי. פר"י הא דתנן פרק האשה שלום [קי"ז ע"ב] אחד אומר מת ואחד אמר לא מת לא תינשא התם שבאו בבת אחת ועולא איירי כשבא עד אחד ואמר מת והתירוהו ואחר כך בא עד אחד ואמר לא מת.
תנו רבנן שנים אומרי' נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה לא תינשא לאחר ואם נשאת לא תצא. שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם נשאת תצא [כ"ג ע"א] תרגמה רב פפא בעד אחד עד אחד אמר נתקדשה ועד אחד אמר לא נתקדש' תרויהו בפנוייה קמסהדי והאי דאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. פר"י דאנו יודעין שזרק לה קידושין ואחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה. דאי לאו הכי עד אחד בקידושין לא מהני כלל. רב אשי אמר לעולם תרי ותרי ואפוך.
<h2>דף כג.</h2>
האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת ואם יש עדים שנשבית והיא אמרה טהורה אני אינה נאמנת. אם משניסת או משהתירוה להינשא באו עדים הרי זו לא תצא מהתירה הראשון. פר"י ותינשא לכתחילה.
<h2>דף כג:</h2>
שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי טהורה אני וזאת אומרת טהורה אני אינן נאמנות ובזמן שמעידות זו את זו נאמנות.
וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וכו' ר' יהודה אמר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. רבי אלעזר אומר מקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד. רשב"ג אומר מעלין לכהונה על פי עד אחד.
<h2>דף כד.</h2>
שלי חדש ושל חבירי ישן כשכלי אומנתו בידו. לפירוש רש"י לא חיישינן לגומלין ולפירוש רבי' חננאל חיישינן לגומלין.
שלי חדש פירש רבינו תם דעם הארץ אינו חשוד על מעשר שני וחדש ושביעית.
<h2>דף כד:</h2>
אין מעלין משטרות ליוחסין, אמנה שבשטר הן מעידין ולא אכולי מילתא. כגון אם כתב בו פלוני הלוי או כהן ואינו נפסל בו אם שינה. מכאן הוכיח ר"י אם שינה מקום לידה בגט כשר כיון דאינו חובה לכותבו.
<h2>דף כה:</h2>
שקרא אחריו לוי, שקרא לפניו כהן. דין אין שם כהן או לוי עיין פרק הניזקין [נ"ט ע"ב].
הרי שאמר בני זה וכהן הוא. פר"י אף על גב דלא ידעינן שהוא בנו כי אם על פיו מכל מקום לא מהימן במגו שלא היה אומר שהוא בנו. הילכך קרובים הבאים ממקו' רחוק שאין מכירין אותם אינו נאמן להעיד במגו שלא היו מודיעין שהן קרובים.
<h2>דף כו.</h2>
אוכל חלות היה נאמן היה על עצמו במסיח לפי תומו והני מילי לתרומה אבל ליוחסין מעלה עשו.
בתר דקנסינהו עזרא. פר"י מי שיש לו מאתים זוז אינו נוטל מעשר עני אבל מעשר ראשון נוטל. ואין ליתן כל מעשרותיו לעני אחד.
<h2>דף כו:</h2>
ואתו בי תרי ואמרי כשר הוא ואסקיני'. פר"י אפי' למאן דאמר [גיטין פ"א ע"א] לא מבטלינן קלא הני מילי בגרושה לכהן דאיכא תקנתא. אבל הכא דליכא תקנתא לכל זרעו מבטלינן קלא.
היינו תנא קמא בפלוגתא דהני תנאי, אין עדותן מצטרפים עד שיראו שניהן כאחד, רבי יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה, אין עדותן מתקיימת עד שיעידו שניהן כאחד. רבי אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו. ופסק רב אלפס כרבי יהושע בן קרחה וכרבי נתן.
האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה. פר"י אפילו לבעלה כהן. על ידי נפשות אסורה לבעלה. פר"י אפילו לישראל. עיין ספר המצות קטן ודווקא על ידי נפשות כגון עלילת גניבה וכיוצא בזה אבל נתפשה על קידוש השם מותרת לבעלה כי ודאי לא נתרצית. והא דאמרינן בגמרא בזמן שיד אומות העולם תקפה על עצמן אפי' על ידי ממון אסור היינו דווקא בכהנת.
<h2>דף כז.</h2>
עיר שכבשוה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות ואם יש להן עדות אפילו עבד אפילו שפחה כשירה ואין אדם נאמן על ידי עצמו. אמר רבי זכריה בן הקצב כו'. ואם יש שם מחבא אחת ואפילו אינה מחזקת אלא אחת כולן כשירות. האומרת טהורה אני. שני שבילין וכו'. אם נשאלה זה בפני עצמה וזה בפני עצמה טהורים. פירש ר"י ובלבד שלא יאכלם אדם (אחר) [אחד] עיין פרק גיד הנשה [ק' ע"א].
<h2>דף כז:</h2>
מרי בר איסק הכי דינינ' לך ולכל אלמי דכוותך. פר"י דמיירי כגון שהביא עדים ואומרים אותו עדות שאתה שואל לא נאמר לך כלום דרגלים לדבר שהוא אלם אבל אם אין רגלים לדבר אין נרא' כלל שיהא נאמן לומר גברא אלמא הוא. דאם כן לא שבקת דמי לגברא אלמ'.
תניא כשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה. והני מילי בשבויה דבשבויה הקילו בה רבנן אבל בגרושה לא.
המגרש אשתו לא תנשא בשכונתו, [כ"ח ע"א] ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. פירש ר"י הני מילי בפנויה דקילא ליה אבל אם נשאת אין צריך להרחיק אלא שכונה דהיינו שלשה בתים כדאמרינן סוף פרק קמא דע"ז [כ"א ע"א] דכיון דנישאת חמירא ליה אפילו לכהן.
<h2>דף כח.</h2>
כפר קטן נידון כשכונה. פירש ר"י אבל כפר בינוני סגי בג' בתים. וגם כתב בה"ג דאי איתא רשות הרבים בין בית לבית שרי.
מי נדחה מפני מי, היא נדחית מפניו בחצר של שניהם דטלטולא דגברא קשי מדאיתתא פסק רב אלפס כל שכן בחצר של שכירות. וחצר שלה הוא נדחה מפניה.
תנו רבנן לוה הימנה פירוש מגרושה מנכסי אביה אינה נפרעת אלא ע"י אחר ואי אתו לקמן לדינא לא מזדקיקנא להו. ואיכא מ"ד משמתינן להו ואיכא מ"ד מנגדינן להו. בד"א שנתגרש' מן הנישואין אבל מן האירוסין נפרעת על ידי עצמה שאין לבו גם בה. והיכא דחזינן דגייס אפי' מן האירוסין נפרעת על ידי אחר.
ואילו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן זה כתב ידו של אבא ושל אחי ושל רבי וכו'. אבל אין נאמן לומר מעמד ומספד היה לאיש פלוני במקום פלוני. אמר רב הונא אמר רבי יהושע והוא שגדול עומד על גביו (ס"א שיש גדול עמו). פר"י בקטנותו לא מהימן אפילו בדרבנן ובדיקת חמץ הימנוהו רבנן אפילו לקטן משום דבידו הוא ובחלה ובניקור ושחיטה אנו סומכין על נשים אפי' בדאורייתא משום דלאו טורח גדול הוא ובידן הוא עיין פרק קמא דפסחים [ד' ע"ב].
קייום שטרות דרבנן פירש ר"י דמיירי כגון שהלוה מודה שכתב אי נמי כגון שנתקיים משדה אחד או משתי שדות ויוצאין מתחת ידי עצמו. אבל אם אין עדות על החתימות כלל מדאורייתא בעי קייום דאי לאו הכי לא שבקת דמי דכל אדם יזייף ויכתוב מה שירצה. ופרק (חזקת הבתים [נ"ז ע"א] ופרק זה) משמע דאין אדם יכול לקיים חתימת העד החתום עם קרובי הפסול להעיד לו דאם כן נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דקרובים וכל שכן שאין לקיים בעדים הכרת קרובים התובע או הנתבע.
<h2>דף כט.</h2>
אילו נערות שיש להן קנס וכו'. נערה אין קטנה לא רבי מאיר היא. וחכמים אומרים יש קנס במקום מכר.
<h2>דף ל:</h2>
אי מצי לאהדורי נהדרה. פירש ר"י כי לא מהדר חייב אף על גב שחבירו תחב לו דדמי להא דאמרינן [ב"ק קי"א ע"ב] גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכל רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
לא צריכא דמצי לאהדורי על ידי הדחק. דאין מרויחין הבעלים אם יחזירו שכבר נמאסו והוי זה נהנה וזה לא חסר. אבל אי היו שוה כל שהו הוה מחייב בכולהו כדאמרינן בפרק ב' דבבא קמא [כ' ע"ב] את גרמת לי הקפה יתירתא או שחריתא דאשיתא.
<h2>דף לא.</h2>
בזר שאכל תרומה וקרע שיראין בהליכתו. פירש בקונטרס דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור. ושאר גדולים נחלקו עליו (עיין בתוספות דף ל' שמאריך הרבה).
נימא הגבהה (צריך) [צורך] הוצאה היא. פירש רבינו תם דהגבהה בכל מקום טפח. אבל עקירת שבת לא הוי אלא בג' והכא איירי אפילו מונח על גבי מקל גבוה שלשה טפחי' שבא הקניין והעקירה בבת אחת.
<h2>דף לא:</h2>
ברשות הרבים נמי קנה. פירש ר"י דקנה דהכא להתחייב באונסין אבל אינו קנה להיות שלו כדאמרי אביי ורבא פרק המוכר את הספינה [פ"ד ע"ב] דמשיכה לא קניא ברשות הרבים.
<h2>דף לג.</h2>
ונתרי ביה תוך כדי דיבור. ואם תאמר דהא בהתראה איכא טפי מתוך כדי דיבור. דהוא שאילת שלום ופירש ר"י כל זמן שעסוקין באותו דבר קרי תוך כדי דיבור. כדאמרינן במכות [ו' ע"א] אפילו מאה מעידים תוך כדי דבור של חבירו כולן חשובין כאחד ואם נמצא אחד מהן קרוב או פסול וכו'. (נתרי בהו מעיקרא) ואם תאמר הא הוי התראת ספק דאין אנו יודעין אם מעידים שקר פי' ר"י דלא קרי התראת ספק אלא היכא דהוה ספיקא למותרה. אבל הכא המותרים יודעים שמעידים שקר.
<h2>דף לד.</h2>
המבשל בשבת עיין פרק כירה [ל"ח ע"א].
<h2>דף לד:</h2>
הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה. מתה אין חייבין באונסין. פירש ר"י דבגניבה ואבידה מחייבי הואיל ונהנים שמשתמשים בה חייבים כדאמרי' פרק האומנין [פ"א ע"א].
<h2>דף לו.</h2>
החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להם טענת דמים אלא טענת פתח פתוח. הסומא והאיילונית יש להם אף טענת דמים.
<h2>דף לו:</h2>
תנו רבנן מי שיצא עליה שם רע בילדות' אין לה קנס ולא פתוי. היכי דמי שם רע דאתו בי תרי ואמרי לדידן תבעתינהו באיסורא. אמר רב פפא שמע מינה האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה היכי דמי שטרא ריעא דאתו בי תרי ואמרי אמר לן לייתו זייפו לי שטרא כיון דמהדר אזיופא אימר זיופי זייף עיין פרק קמא דמכות [ה' ע"א] דכת איסטנונית.
ואילו שאין להן קנס הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה וכו' רבי אומר שבויה (שנשבית) [שנפדית] הרי היא בקדושתה פסק רב אלפס דלא כרבי יהודה. הבא על בתו וכו'.
<h2>דף לח.</h2>
נערה שנתארסה ושנתגרשה רבי יוסי הגלילי אומר אין לה קנס רבי עקיבא אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה. [ע"ב] בא עליה ומתה פטור. [ל"ט ע"א] עד שלא נתארסה ונתארסה קנסה לאביה. אבל אם בא עליה ואחר כך נשאת או בגרה קנסה לעצמה והוא שלא עמד בדין קודם בגרותה או נישואיה.
<h2>דף לט.</h2>
שלש נשים משמשות במוך. פירש בקונטרס מותרות לשמש במוך אף על גב דשאר נשים אסורות לשמש משום השחתת זרע. ואין נרא' לר"ת דהא קטנה ואיילונית וזקינה מותרות לשמש ולא הוי השחתת זרע כיון שהוא דרך תשמיש ומפרש רבינו תם צריכות לשמש במוך ועצה טובה קא משמע לן.
המפתה נותן בושת ופגם וקנס ואינו נותן הצער. מוסיף עליו האונס שהוא נותן הצער. ואונס נותן מיד. מפתה בושת ופגם נותן מיד וקנס לכשלא יכנוס. האונס שותה בעציצו אפי' היא חגרת או סומא ומפתה אם רצה להוציא מוציא. וכשתצא אין לה עליו כלום. נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה.
<h2>דף מ.</h2>
וניתי עשה ונדחי לא תעשה, הני מילי כגון מילה וצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איכא עשה כלל. פירש ר"י דבטלית של צמר איפשר לקיים אבל בשל פשתן אי אפשר לקיים מצות תכלת אלא בכלאים וצריך עיון אם יש שני חוטי לבן של פשתן ושני חוטי לבן של צמר אם מותר לתת בטלית של פשתן או של צמר שמא לא הותרו שני חוטי לבן אלא דווקא במקום תכלת או דילמא לא שנא דהא שני חוטי לבן של פשתן מותרין בשל צמר אף על גב דשני חוטי תכלת לא עשאוהו כלאים. מזה הטעם עושין ציצית של משי בטלית של משי כי שמא הא דאמר מר [מנחות ל"ט ע"ב] צמר ופשתים פוטרים במינו ושלא במינו היינו כשיש עמהם תכלת.
יתומה שנתארסה ושנתגרשה רבי אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור. הלכה כרבי אליעזר.
איזהו בשת הכל לפי המבייש והמתבייש. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היתה יפה וכמה היא יפה. קנס שוה בכל אדם.
<h2>דף מ:</h2>
נערה יש לה קנס ואין לה מכר. איכא דפסיק כרבי מאיר דאמר קטנה אין לה קנס ופסק רב אלפס כרבנן עיין בריש פירקין. ובוגרת אנוסה קנס אין לה בושת ופגם יש לה. אבל מפתה בוגרת אין לה כלום.
<h2>דף מא.</h2>
האומר פיתיתי בתו של פלוני, משלם בושת ופגם על פי עצמו ואין משלם קנס, האומר גנבתי משלם קרן על פי עצמו ואין משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה. המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו. זה הכלל כל המשלם יתר ממה שהזיק אינו משלם על פי עצמו. [ע"ב] ואי תפס לא מפקינן מיניה. פירש רבינו תם דווקא תפס דבר המזיק אבל דבר אחר לא דאי לאו הכי יתפוס כל אשר לו ולא נשתדל בו דאי נוציא ממנו המותר הרי אנו דנין דיני קנסות. (עיין במרדכי בבא בתרא פרק קמא דף מ"ג ע"ג ובפרק המניח דף מ"ד ע"ב).
<h2>דף מא:</h2>
נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה. והצער בתפוסה. עמדה בדין עד שלא מת האב ומת הרי הן של יורשין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הוא של עצמה. עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב (מתה) [מת האב] הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה. מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה ומת האב הרי היא של אחין.
<h2>דף מג.</h2>
עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחים. פירש ר"י דווקא כשיש אלמנה ובנים ובת תיקנו לאלמנה מזונות ונתנו לה מה שהיה לבת ליקח. אבל כשאין אלא אלמנה ובנים או אלמנה ובת שהבת יורשת לא עשו תקנה בשביל האלמנה כשיש נכסים מועטין מותר על הכתוב' דבשביל האלמנה לא הפקיעו ירושה אלא כשכבר הפקיעו בשביל הבת כדמשמע בירושלמי פרק מי שמת [ה"א] (דף י"ו ע"ד) דקאמרינן אין האלמנה דוחה את הבנות ואין הבנות דוחות את האלמנה (פעמים שאלמנה דוחה לבנות) על ידי בנים.
בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה. חבלות דידה נינהו. פירש ר"י דווקא חבלות קטנות שאין בהן בטול מלאכה הוי חבלות הבת לעצמה. אבל יש בה ביטול המלאכה נותן שבת לאב כדאמרינן פרק החובל [פ"ז ע"א] גבי קוטע יד עבד עברי של חבירו.
<h2>דף מג:</h2>
המארס את בתו ונתגרשה. אירסה ונתאלמנה כתובתה של אביה. השיאה ונתגרשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה. רבי יהודה אומר הראשונה של אב. אמרו לו משהשיאה אין לאביה רשות בה. טעמא דאירסה ונתאלמנה הא נתאלמנה תרי זימני לא שרי לנסובי לרבי דאמר דבתרי זימני הויא חזקה. וכן הלכה. עיין פרק הבא על יבמתו [ס"ד ע"ב].
מיגביא מאימת גביא אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה מן הנשואין. בספר החכמה מעשה באלמנה מן האירוסין שתפסה מעות ופסק רבינו ברוך ליתן לה כתובה והביא ראיה מכאן ומפרק הכותב [פ"ט ע"ב] דאמר אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה משמע דפשיטא ליה לתלמוד' דאית לה כתובה ורבינו אבי"ה ורבינו אפרים מבונ"א ורבינו שאלתיאל פסקו דה"מ בימיהם שמקצתן היו כותבין מן האירוסין אבל בזמן הזה שאין דרך לכתוב כלל מן האירוסין לא גביא והאריכו בזה הרבה. (תמצא במרדכי דף תקל"ח ע"ד).
<h2>דף מד.</h2>
אמר רב נחמן שתי שטרות היוצאין זה אחר זה על שדה אחד ביטל שני את הראשון ומודה רב נחמן דאי אותיב ביה דיקלי לתוספת כתביה ולא ביטל. פירש ר"י שכתב בשנייה יותר מבראשונה ולא כתב בפירוש ואוסיפית גובה שתי כתובות כדאמרינן לעיל.
פשיטא ראשון מכר ושני מתנה ליפות כחו אתא משום דינא דבר מיצרא. פירש ר"י ויצניע אותו של מכר דאם יראה שתיהן אית בהו דינא דבר מצרא דאפילו במתנ' שכתוב בה אחריות אית בה דינא דבר מיצרא. ונראה דאם הלוקח עצמו מצרן [ד]לא שייך דינא דבר מיצרא [ד]ביטל שני את הראשון. ומיהו יש מפרשים לאו דווקא דינא דבר מיצרא אלא הוא הדין לעניין דברים אחרים כגון דרך, דקיימא לן [ב"ב ס"ד ע"ב] מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן. וכל שכן ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן לייפות כחו משום דינא דבעל חוב קאתי.
שניהם במכר שניהם במתנה ביטל שני את הראשון מאי טעמ' רפרם אומר אודויי אודי ליה. רב אחא אמר אחולי אחלי. מאי נפקא מינה לאורועי סהדי. פירש ר"י דווקא אם יש לזה מקבל המתנה או הלוקח שטר אחר שעדים אילו חתומים בו מרעינא לשטרא הואיל והוא הודה שהן פסולין. אבל לאדם אחר לא פסלינן שטר שהן חתומין בו. ופסק רב אלפס הא דאמרינן ביטל שני את הראשון דווקא שתי שטרות על קרקע אחת. אבל הודאות והלוואות אפי' שניהן על סכום אחד גבי תרוייהו כדאיתא פרק גט פשוט [קע"ב ע"א] אמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין ואמר שוינהו ניהלי חד בר מאה לא משוינן ליה וכו'. משמע דגבי תרווייהו. ושאלו לרבינו ברוך שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר שעה אמר בפעם אחרת תנו מנה לפלוני אי נותנין מאתים או לא והשיב דאין נותנין אלא מנה כיון דלא אמר תנו לו עוד מנה וכן דנו גדולים אחרים.
הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה הרי זו בחנק ואין לה לא פתח בית אב ולא מאה סלעים. פירש ר"י להכי נקט שנתגיירה בתה עמה ולא נקט' הגיורת שנתגיירה סתמא דנהי דפסקינן לעיל [י"א ע"א] גר קטן מטבילין אותו (על דעת בית דין הני מילי בשתובע וזאת שהיא פחותה משלש אין בה דעת אין מטבילין) אלא אם כן נתגיירה אמה עמה ואומרת להטבילה.
היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אביה ולא מאה סלעים היתה הורתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבריה. יש לה אב ואין לה פתח בית אב יש לה פתח בית אב ואין לה אב הרי זו בסקילה. ולא נאמר פתח בית אביה אלא למצוה.
<h2>דף מד:</h2>
תני שילא ג' מדות בנערה וכו' (דף מד). המוציא שם רע על היתומה פטור. רבא אמר חייב וכן פסק רב אלפס דחייב. המוציא של רע על הקטנה פטור.
<h2>דף מו.</h2>
אתיא שימה שימה פר"י אין רבית בקרקע כגון אם לוה אדם שדה כדי ליתן לו שדה וחצי אבל אם אדם מלוה על בית כדי לדור בו חנם ודאי הוי ריבית.
כיצד הוצאת שם רע בא לבית דין ואומר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה. זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה. מיהו לעיל [י"א ע"ב] פסקינן כרבא דאין לה כלום.
נמצא (ששם רע אינו) שם רע הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל רבי אליעזר בן יעקב אמר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל. והוא שאמר לעדים בואו והעידונו אבל באו מאליהם פטור וכל שכן אם לא באו העדי' שהוא פטור. ומוציא שם רע (אינו חייב) עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע כדרכה. והמוציא שם רע ולא בעל לוקה מכת מרדות מדרבנן.
<h2>דף מו:</h2>
האב זכאי בבתו בקידושיה ובמציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. מציאתה משום איבה. פירש הקונטרס דילמא לא זיין לה. ולר"י נראה דילמא ימסרנה למנוול ומוכה שחין ולפי זה אפילו מאן דמחלק בקטן בין סמוך על שלחן אביו ואינו סמוך בבתו אפילו אינה סמוכה מציאתה לאביה. וזכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה. יותר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה ובפירקונה. רב יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות לה משני חלילים ומקוננת אחת והלכה כרבי יהודה.
<h2>דף מז.</h2>
מסר לה בשבתות וימים טובים. אף על גב שאין נושאין נשים במועד הכא מיירי בערב שבת ויום טוב סמוך לחשיכה או נושאין בלא סעודה עיין פ' אילו מגלחין [ח' ע"ב].
תנו רבנן כתב לה פירות וכסות וכלים וכו'. לפי פירוש הקונטרס מיירי מן האירוסין אבל מן הנשואין בעלה יורשה. ולרבינו תם נראה דמן הנשואין מיירי וטעמא דלא זכה לת"ק דאנן סהדי דאין דעת האב ליתן אלא על מנת שתהנה בתו וכן פסק הלכה למעשה בחתן אחד שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדוניא ופסק דלא זכה הבעל מכח שמעתין. ועוד תיקן שאפילו החזיק החתן בנכסים ומתה תוך שנתה שיחזור. ושוב חזר מאותה תקנה. ושוב ניתקנה בהסכמת כל קהילות היכא שמתה תוך שנתה בלא ולד של קיימא שיחזיר לנותני הנדוניא או ליורשי הנדוניא מה שנשאר בידו מן הנדוניא ולא הוציא על חליה ועל קבורתה. ונמצא בתשובת רבינו ברוך שנעשית התקנה על איש ואשה שעשו נישואין ונפטר אחד מהן לעולמו בלא זרע של קיימא בתוך שנתים הן האיש הן האשה שיחזרו חצי הנדוניא ליורשי הנותן.
<h2>דף מז:</h2>
שלא נתן לה אלא על מנת לכונסה. פירש ר"י דלא דמי לאדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או אונס אחר דאנן סהדי שבאותו ספק רוצה ליכנס אם תטרף או תמות אבל הכא לא כתב אלא על מנת לכונסה עיין פרק הגוזל קמא [ק"י ע"ב] דפריך יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה.
תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות. וקבורתה תחת כתובתה. פירש ר"י תחת נדונייתה דאי תחת מנה ומאתים ארוסה נמי לחייב בקבורתה.
זימנין דלא מלו. פירש ר"י דאשה אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות מדקאמרינן פרקונה תחת פירות וכדי שלא תיטמא בין הכותים.
<h2>דף מח.</h2>
מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומפרנסין וזנין בניו ובנותיו ואשתו ודבר אחר. מי שהלך בדעתו למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין מפרנסין אשתו ולא בניו ובנותיו ולא דבר אחר פירוש תכשיט או צדקה. פירש ר"י דמיירי שהיה מפרנסם קודם שיצא מדעתו וקודם שהלך למדינת הים דאי לא פרנסם תחילה לא היינו מפרנסים אותם והא דקאמרינן פרק בתרא [ק"ז ע"א] במשרה אשתו ולא בניו ובנותיו היינו בשעה שהלך למדינת הים ייחד מעות לאשתו ולא לבניו ולבנותיו אבל מתחילה פרנסה.
מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה אף לפי כבודו דעולה עמו ואינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה. (עיין בתוספות דף מח). האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסיו שומעין לו ופריך כי לא אמר נמי דהתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן מתה אין חייבין בקבורתה. אלא האומר אם מת אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לאו כל כמיניה להעשיר את בניו ולהטיל עצמו על הצבור. מכאן פסק הר"מ ז"ל אדם שנתפס ויש לו דיי לפדות עצמו ואומר אל תפדוני פודין אותו משלו בעל כרחו עיין פ"ק דקידושין [י"ח ע"א] גבי מפדין אותו בעל כרחו. (במרדכי פרק קמא דבבא קמא דף מ"ח ע"ג מפורש באריכות).
<h2>דף מח:</h2>
לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לחופה מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל. או שהיה (לו) [לה] חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אף על פי שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורש' מסר האב לשלוחי בעל או שהיה לו חצר בדרך (ונכנסו) [ונכנסה] עמו לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה. אבל לתרומ' אינה אוכלת עד שתכנס לחופה.
<h2>דף מט.</h2>
האב אינו חייב במזונות בתו. באושא התקינו שיזון אדם בניו ובנותיו הקטנים. [ע"ב] ולית הילכתא אלא כי הא דכפו ליה אסיתא בציבורא ולימה ליה עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני מביישין אותו. והני מילי דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה דאפילו לצדקה כייפינן ליה כי הא דרבא כפה ליה לר' נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. פר"י אכפייה בדברים. ויש מפרשים אכפייה ממש משום דבצדקה איכא לאוין דלא תאמץ ולא תקפוץ. והני מילי קטנים והם יותר מבני שש אבל עד שש חייב לזון.
<h2>דף מט:</h2>
הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהן. ולית הילכתא כוותיה וכל שכן אם מכר או נתן לאחרים דאין מוציאין לפרנסתו ולפרנסת אשתו. ולפי מה שתקנו הגאונים דאשה גובה כתובתה ומזוני ממטלטלי דיתמי אף על גב דירושה דאורייתא כל שכן דגביא ממטלטלי דמתנת שכיב מרע דהוי דרבנן כדמשמע פ' יש נוחלין [קל"ג ע"א] אבל לא ממקבל ממתנת ברי דהיא דאורייתא אפילו ממקרקעי לא גביא למזוני כי היכי דלא גביא מלקוחות ולא מיבעיא אי נתן הוא אלא אפילו אם נתנו היתומים וכן פסק רבי' חננאל ורשב"ם והרמז"ל רבינו ברוך פסק דאפילו מתנת בריא במטלטלי לא מפקעי שיעבודא של כתובה כמו שפירש רבינו תם דכתוב בנתינה דאית להון אחריות ודלית להון אחריות ואהני שלא כתב אגב שלא לטרוף מן הלקוחות דלוקח הוי כבעל חוב מאוחר דקיימא לן בערכין [ז' ע"ב] דכולי עלמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה ממטלטלין מה שגבה גבה. רשב"ם פסק דמתנת שכיב מרע מפקיע שעבוד הכתובה ומזוני ממטלטלי כמו מתנת בריא דמה שתקנו לגבות ממטלטלי הני מילי כשהן בעין ובני חרי בשעת מיתה וראייה מהכא דהוא ואשתו אין ניזונין מהן אף על גב דמתנה רעועה היא שנותן לבניו. והר"ם ז"ל פסק דהנותן מתנה ליורשיו אפילו מתנת בריא אינה מפקעת כתובה ומזונות מהכא דפרש"י דבנותן מעכשיו איירי והא דמסקינן דלית הילכתא כוותיה הני מילי בחייו דמצי טרח ועוד האריך. (תמצא במרדכי דף תקל"ט ע"ד מבואר ומאריך). עיין פרק יש נוחלין [שם] ופרק נושאין על האנוסה [צ"ט ע"א].
<h2>דף נ.</h2>
המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה כדמוכח פרק מציאת האשה [ס"ז ע"ב] גבי מר עוקבא ובירושלמי [פאה פ"א ה"א] מפרש שנה ראשון חומש קרן ואחרי כן כל שנה חומש ריוח.
מגלגל אדם עם בנו עד י"ב (חודש) [שנה] מכאן ואילך יורד עמו לחייו. בר שית למקרא. פירש ר"י בר שית ויום אחד. בר עשר למשנה, בת י"ב לתענית מעת לעת בתינוקת. פירש בקונטרס שנת י"ב משום חנוך. ור"י לא פירש כן עיין פרק בתרא דיומא [פ"ב ע"א].
באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. פירוש בלא דמים ואי איתנהו בעין הני דמי דשקלא איתתא חייב לאהדורי ללוקח ולא מצי למימר מציאה אשכח. האי תקנתא איצטריך לריש לקיש דאמ' קניין פירות לאו כקניין הגוף כדמסיק פרק החובל [פ"ח ע"ב]. אי נמי לרבי יוחנן נמי איצטריך היכא דנתן מתנה לאשתו דקיימא לן דקנתה ואין הבעל אוכל פירות.
וצדקתו עומדת לעד זה המגדל יתום ויתומה ומשיאן וכותב ספרים ומשאילן.
<h2>דף נ:</h2>
מאי עלייה עילויא דאב. פרק מציאת האשה [ס"ח ע"א]. פירש רבינו חננאל הא דאמר שמואל שמין באב לא ליפות כח הבת ליתן לה יותר מעישור נכסים אלא לגרע כחה ליתן לה פחות מעישור אם היה עצרן והכא הוי לעילוייא לעניין מטלטלין דכיון דשמין דעת האב גביא נמי ממטלטלי ופרנסה טרפא ממשעבדי ולא מזונות. ורפואה שאין לה קצבה היא בכלל מזונות.
ואמר ליה שמואל זיל זון. פירש ר"י דבשעה שאדם פוסק הוראה או דין יש לו לפסוק בלשון דליכא למיטעי משום הכי מייתי ראיה מדברי שמואל יותר מדברי רבי חייא בר יוסף.
<h2>דף נא.</h2>
הילכך ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. פירש ר"י נראה דבזמן הזה כולהו גבי ממטלטלי כתובה מזוני מתקנת הגאונים ופרנסה נמי אנן סהדי שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהם ממטלטלי (ותשיב) [וחשיב] נמי כאומדיני דפסיק רבא (בר) [כרב] יהודה. הבנות אינם ניזונות אלא מן הקרקע והאידנא תקינו רבנן בתראי למיזן אפילו ממטלטלי.
לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין. לא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין. לא כתב (לכשתנשאי) [לכשתשבאי] אפרקינך ואותביך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין.
נשבית חייב לפדותה. אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי.
<h2>דף נא:</h2>
אשת ישראל שנאנסה אפילו [תחילתו] באונס וסופו ברצון מותרת מאי טעמא יצר אלבשה ואבוה דשמואל פליג. הני נשי דגנבוה גנבי שריין לגוברייהו כל דעבדי מיראה עבדי. אבל שבקינהי ואזלי מנפשייהו ודאי אסורין.
אלמנה לכהן גדול חייב לפדותה. ממזרת ונתינה לישראל אין חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו רבא אמר כל שאיסור שבייה גרם לה חייב לפדותה [איסור ד"א גרם לה אינו חייב לפדותה והילכתא כרבא].
<h2>דף נב.</h2>
תנו רבנן נשבית אחר מיתת הבעל אין היורשים חייבים לפדותה, ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ומת, אין היורשין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו וכיון דלא מחייבי בפירקונה לית להו פירי.
ת"ר נשבית והיו מבקשים ממנו עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. רשב"ג אמר אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. וכן הלכה. פר"י אפי' לטעמא דמפרש פ' השולח [מ"ה ע"א] דלא ליגר בהו ולייתי טפי מ"מ יכול אדם לפדו' עצמו ואת אשתו יותר מכדי דמיהן דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו דמיא אבל בניו ובנותיו אינן כגופו להכי פשט התם מלוי דפרקה לברתיה.
<h2>דף נב:</h2>
ת"ר נשבית והיו מבקשים ממנו עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. פי' בקו' דלא תקינו אלא פדיון אחד. ואין נראה לר"י. ור"ח פירש רצה אינו פודה יותר מכדי דמיה. רשב"ג אמר אם היה פירקונה כנגד כתובתה פודה. פסק רב אלפס כר'.
רשב"ג אמר רפואה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה ושאין לה קצבה הרי היא כמזונות והלכה כרשב"ג דא"ר יוחנן לפני קריביה קוצו מידי לרופא.
לא כתב בנין דכרין וכו'. בנן נוקבן וכו' חייב. מפני מה תיקנו כתובת בנין דכרין שיקפוץ אדם ויתן לבתו כלבנו עד כמה עד עישור נכסי'. ותגבה ממטלטלי ככתוב' שוינהו רבנן. פר"י השתא שתיקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלי כתוב' בנין דכרין נמי יגבו ממטלטלין. בספר העיטור כתיב היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דכרין דעיקר תקנה כדי שיקפוץ והיום הלואי שיתן לבנו כלבתו וכמה פעמים הוצרכו לנדות כל מי שירבה לבתו ולא דנו בישיבות בנין דכרין וכן כתב מר רב דוסא. ומר שמואל אמר דמיסתבר טעמא דבטלה ואפי' למ"ד דלא בטלה דווקא ממקרקעי ולא ממטלטלי. וכ"כ רבינו משה מיימוני וכן כתב רבינו ברוך בספר חכמה וכל מילי דלא כתבינן בכתובה כגון כתובת בנין דכרין ובנן נוקבן ומזון האשה לאחר מיתה לא גבינן אלא ממקרקעי כתקנת חכמים. והרמז"ל פסק כדברי התוספות להגבות אף ממטלטלי.
כך היו אנשי ירושלים ואנשי גליל כותבין את תהי יתבה בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותא.
<h2>דף נג.</h2>
השתא נמי הדר ביה. פר"י הא דאמרינן [לקמן ק"ב ע"א] הן הן הדברים הניקנים באמירה היינו היכן דעמדו וקדשו והכא כשרצה לחזור עדיין לא קדשו. אי נמי הכא כבר קדשו קודם לכן ואחר כך כתב להכי לא הוי דברים שנקנין באמירה.
מוכרת כתובתה לאחרים, פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים או לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין מאי טעמא זוזי אנסוה. מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין. מאי טעמא אחוליה אחילתיה.
שאין אני קורא בה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי פר"י וכן הלכה דאשכחן כמה תנאים בריש המקבל [ק"ד ע"א] דדרשי לשון הדיוט וכיון דדרשי לשון שנהגו הדיוטות לכתוב בשטרות אף על פי שלא תיקנו כל שכן לשון תיקון שטרות תנאי כתובה תיקון חכמים (בתוספות דף נ"ג מאריך ומחלק).
<h2>דף נג:</h2>
בנן נוקבן רב תני עד דתלקחן, ולוי תני עד דתבגרן. בגר ולא אינסיב אינסיב ולא בגר כולהו לא פליגי דלית לה כי פליגי בארוסה רב סבר אית לה ולוי סבר לית לה וכן תנא לוי במתניתין עד דתיבגרן או ימטי זמניהון לאינסובי. פירש הגיע זמן דנותנים לבתולה היינו י"ב חדש (מישתבע) [משתבעה] הבעל והילכתא כרב.
ארוסה יש לה מזונות או לא. כתב בספר מצות קטן המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונותיה [משעת אירוסיה] כדמסיק פרק נערה שהרי אין לה מאחיה משעת אירוסין. ונראה דהיינו לא כפירש רש"י אלא כפירש רב אלפס.
ממאנת יש לה מזונו' מן האחין כן פסק רב אלפס כתנא קמא.
בת יבמה בת שנייה בת ארוסה בת אנוסה כולם עלו בתיקו. ואין להם מזונות מן האחין אבל בחיי אביהן חייב לזונן עד שש שנים.
<h2>דף נד.</h2>
תני רב יוסף בביתי ולא בבי עקתי אבל מזוני אית לה וכן הלכה. פר"י כשאין לו כי אם בי עקתי היא מפסדת דיכולים לגרשה מן הבית והיכא דהניח בתים טובים היא מרווחת בהאי לישנא ומשתמשת במדור ובכרים ובכסתות ובעבדי' ובשפחות כדרך ששמשה בחיי בעלה כדאמרינן פרק הנושא [ק"ג ע"א] ואין לכופה לצאת לבית גרוע הימנו. מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבים לפנותו אפילו לשפצו ואפילו אומרת הניחו לי ואבנה משלי אין שומעין לה.
תבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות ולית הילכתא ככל הני שמעתתא. פירש ר"י דלא קאי אתבעוה לינשא ונתפייסה.
התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות. בירוש' משמע דוקא שתבעה מן השופי אבל תבעה מן האונס כגון שאין לה מזונות בהרווחה לא אבדה מזונות אם תבעה כתובתה.
מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה אפותקי לאחר בין בבית דין בין שלא בבית דין אין לה מזונות ודווקא (על) [כל] כתובתה אבל מקצתה לא איבדה מזונותיה.
[כך היו אנשי גליל ואנשי ירושלם כותבין] ואנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשים ליתן לה כתובה לפיכך אם רצו היורשים נותנים לה כתובתה. איתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה שמואל אמר כאנשי גליל. פירש רבינו חננאל היכא דאיכא מנהג ילכו אחר המנהג והיכא דליכא מנהג הלכה כשמואל דהילכתא כשמואל בדיני. וכן פסק רב אלפס והאריך בראיותיו. פסק הרמז"ל על אלמנה שמת חמיה קודם בעלה דאין לה לגבו' (ירושה) [כתובתה] מחלק ירושת הבעל כיון דחמיה הניח אלמנה וקיימא לן הלכה כאנשי גליל הוה ליה כל נכסים ראוי לבעלה ואינה נוטלת (כראוי) [בראוי] אפילו אם הנכסים יותר על כתובת חמותה עיין פרק יש נוחלין.
אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו אין לו לא בכסות אשתו ובניו ולא בסנדליהון ולא בצבע שצבעו לשמן. כתב בספר מיימוני הוא הדין בעל חוב אינו גובה מהן והני מילי בגדי חול אבל בגדי שבת ומועדין גובין מהן. וכל שכן אם היו להן טבעות וכלי כסף וזהב שגובה. פסק הרמז"ל דווקא [מה] שהבעל תקן להם דאדעתא דהכי לא הקנה להן מעיקרא כדמחלק בירושלמי פרק קמא דקידושין [ה"ד]. אבל היכא דהיא הכניסה לו אין בעל חוב גובהה מהן אפילו כלי שבת ורגל. שוב נמצא בתשובה אחרת בשם הרמז"ל אפילו תקן הבעל לאשתו אין הבעל חוב גובה מהן והאריך בראיות. (במרדכי דף תקל"ט עמוד ל'. ובבא קמא פרק קמא דף מ"ג עמוד ב' וג' מחלק ומאריך).
איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין מה שעליה. והילכתא כוותיה דרב מאי טעמא כי מקני לה אדעתא למיקם קמיה מקני לה. פסק רב אלפס מאן דמגרש ליה לאיתתא מדעתא דנפשיה אין שמין מה שעליה דאיהי לא נפקא אלא הוא מפקה.
ההוא דאמר ארבע מאות זוזי לנדוניא לברת זל נדוניא, פורנא ליתמי. [ע"ב] ההוא דאמר ארבע מאה זוזי דמי חמרא לברת אייקור חמרא רווחא ליתמי קריביה דרבי יוחנן הוה ליה איתת אבא דהוה מפסדי מזוני אמר להו אמרו (לאבוהון) [לאבוכון] דנייחד לה ארעא למזונות ויאמר במזונותיה דאמר במזונותי' קצץ לה אבל למזוני ריבה לה מזונות. פרק המקבל [ק"ד ע"ב] מסיק דלא שנא אמר לכתובתה ולא [שנא אמר] בכתובתה. פר"י הכא דוקא שהיא מוחזקת במזונות אמרינן למזונות ריבה. פר"י בכאן השיא רבי יוחנן עצה לקרוביו כיון דבדעתה תלוי הדבר אם לא תתרצה לקבל לא יזיק לה. אבל לעיל [נ"ב ע"ב] אמרינן אדם חשוב שאני.
<h2>דף נד:</h2>
אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף. פריך ר"י עכשיו נהגו שכותב לכלה מאה ליטרין אפילו אין לו שוה פרוטה. והיאך ישתעבד נכסין שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה. והשיב רבינו אליהו דכהאי גוונא מצינו פרק הפועלים [צ"ד ע"א] מתנה שומר חנם להיות כשואל ומשתעבד גופו. ויש מפרשים (כאן) [כיון] שכתב כל נכסיו אחראין הרי הודה שיש לו והודאת בעל דין כמאה עדים דמי [ו]כגון שכתוב בהרשאה ונתתי לו ארבע אמות קרקע אף על פי שאנו יודעין שאין לו קרק' כיון דהודה.
רבי יהודה אמר רצה כותב לבתולה מאתים זוז ולאלמנה מנה (והם כותבים) [והיא כותבת] התקבלתי רבי מאיר אומר כל הפוחת בעילתו בעילת זנות.
תנאי כתוב' ככתובה למוכרת למוחלת למורדת לפוגמת ולתובעת ולעוברת על דת ולשבח. פירש ר"י אי לא הוה תנאי כתובה ככתובה היתה גובה תוספת מן השבח כמו בעל חוב דגבי אפילו משבח שהשביחו יתומים כדמשמע פרק יש בכור [נ"א ע"ב]. אבל כתובה אינה נגבית מן השבח ולא מן הראוי.
<h2>דף נה.</h2>
ולשבועה ולשביעית. פיר' ר"י בסוף מסכת שביעית [פ"י מ"א] פליגי בהקפת החנות ובשכר שכיר דחכמים אומרים אין משמט אלא מלוה, ורבי יוסי דפליג ואמר משמיטין ולכולן שוה תנאי כתובה ככתובה.
ו[ל]כותב כל נכסיו לבניו. וכתב לאשתו קרקע כל שהו פרק מי שמת [ק"נ ע"ב] איבדה גם התוספת.
לגבות מן הזיבורית וכל זמן שהיא בבית אביה, ולכתובת בנין דכרין. והילכתא כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי, יירתון תנן ייחד לה מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה.
אמר כתבו וחתמו והבו ליה קנו [מיניה] ולא צריך לאימלוכי ביה. פירש ר"י הוא הדין אפילו לא אמר כתבו וחתמו כיון דקנו מיניה דסתם קניין לכתיבה עומד כדמשמע בחזקת הבתים [מ' ע"א], ולמאן דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא צריך לאימלוכי לכתוב האחריות. ומיהו אם חוזר בו מן השטר יכול לחזור כדאמרינן פר' המוכר את הספינה [ע"ז ע"א] זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. ופירש ריב"ם דווקא בשטר מכר חוזר שאינו רוצה שיהיה עליו אחריות. אבל שטר מתנה שאינו אלא לראייה אינו יכול לחזור בו דעבדינן תקנתא לרמאי. ורבינו תם פי' דאפילו במתנה חוזר בשטר דלא ניחא דליפשו שטרי עילוייה.
<h2>דף נה:</h2>
מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין רב אמר ארכבי אתרי ריכשי ושמואל אמר לא ידענא מה אדון ביה. פירש ר"י דווקא שכתב קניין בתוך השטר אבל אם כתב כל נכסיו וקנו מידו ולא נכתב הקניין בתוך השטר לא הוי מתנת בריא וגם חוזר אם עומד ואם מת קונה כדין מתנת ש"מ. ושמואל דאמר שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה כל שכן אם אינו כתוב בשטר כן משמ' פרק מי שמת [קנ"ב ע"א] דפריך משמואל אשמואל. וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא מודה שמואל דקני לאחר מיתה כיון שמוכיח שהקניין ליפות כחו בו. למאי דקיימא לן כשמואל צריך לומר מה שתקנו הגאוני' במתנת שכיב מרע לכתוב הוו עלי עדים וקנו ממני בכל לשון של זכות היינו כמו מוסיף על מתנתא דא. מכל מקום היה טוב לכתוב ואף קנו ממני.
שאם אמר הלואתו לפלוני. פירש בקונטרס דאילו בריא לא זכה ביה משום דאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע. ור"י פירש דאפילו אגב קרקע דמטבע נקנה אין הלואה נקנית כדאמרינן פרק מי שמת [קמ"ז ע"ב] מילתא דליתא בבריא. ולעניין הרשאה דווקא מקני הלואה דשליח שויא ואם מת המרשה קודם שהגיע ההלואה ליד המורשה פקע שליחותו. ומיהו אם נתן הנתבע המעות לא יוכלו היורשים לתובעו שנית כיון שנתנם קודם שידע שמת המרשה.
ואין שטר לאחר מיתה. פירש ר"י הוא הדין אם היה בחיים והקנה לו לאחר שלשים לא קנה כיון שהקנה לו בקניין סודר וההיא שעתא הדרא סודר למריה.
<h2>דף נו.</h2>
נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל, רבי אלעזר בן עזריה אומר מן האירוסין אינו גובה התוספת שלא כתב לה אלא על מנת לכונס' והלכה כרבי אלעזר בן עזריה. בעי (רבי אבין) [רבין] נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו. ופשטינן דחיבת חופה קונה. בעי רב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה מהו תיקו. פסק רב אלפס דאינה קונה, וצריך לומר שפירסה אשתו נדה בשעת ווסתה דאי בשלא שעת ווסתה אני אומר נסתחפה שדהו. ור"י פירש הא דבעי רב אשי היינו שחתן סבור שהיא טהורה ונמצאת נדה. אבל אם הודיעו לו שהיא נדה ואף על פי כן כנסה בהא לא בעי.
על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דמתנה על מה שכתוב בתורה. רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים. פירש ר"י דמיירי בכפליה לתנאיה ואפילו הכי תנאו בטל.
<h2>דף נז.</h2>
גי' כתב רבינו מנחם בשכל טוב אם עשה מחק או טשטוש בכתובה או דילג תיבה או אות קודם שיכתוב שריר וקים צריך לכתוב בשיטה אחרונה כל גירוע שבתיבה פלוני דביני חטי או בריש חטי או דעיולי חטי או דעל המחק שריר וקיים אז לא תהא פסול הכתובה. ואם טעה בשמותם של חתן וכלה או שלא הזכיר שמותם הרי היא פסולה ואין כותבין שם חתן וכלה ושם העיר דביני חטי. גם ראיתי בכתיבה טעות בשיטה עליונה שכתב חמשה ימים והיה רק ארבעה ימים והגיהו למעלה על השיטה במקום חמשה בארבעה דתליוה מפני שהיה הטעות בשיטה העליונה ותמיה אני מפני מה לא כתבו בה בארבעה שעל גב השטר ע"כ.
אחתיה דרמי בר פפא ארכס כתובתה. מסיק הלכה כרבי מאיר בגזירותיו וצריך לכתוב כתובה. ונראה לי מה שעתה נוהגין לעשות תנאים בין איש לאשתו לפחות מן הכתובה היינו משום דמנה פירש רבינו תם דהוי זקוק כסף ומאתים היינו שני זקוקים נמצא כשנותנים לבתולה עשרה זהובים ואלמנה חמשה זהובים הרי זה לא פיחתו.
נותנים לבתולה י"ב חדש ולאלמנה שלשים יום משתבעה בעלה לפרנס את עצמה. כשם שנותנים לאשה כך נותנין לאיש. (הגיעו) [הגיע] זמן ולא נישאו אוכלות משלו כו'.
היבם אינו מאכיל בתרומה.
<h2>דף נז:</h2>
אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה אבל פוסקין עליה להשיאה כשהיא גדולה קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב.
בגרה יום אחד ונתקדשה פירש ר"י אסור לקדש בתו כשהיא קטנה. בגיליון מצאתי בסמ"ק עתה שאנו מתי מעט רגילים לקדש אפילו כשהיא קטנה שמא יקדמנו אחר בשם הר"ם ומהאי טעמא אנו כונסים נשים אפילו נידות ועושין חופה רק כשמודיעים לחתן ע"כ.
<h2>דף נח:</h2>
המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. המותר רבי מאיר אומר הקדש, ורבי יוחנן הסנדלר אומר חולין. והלכה כרבי יוחנן הסנדלר.
יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה.
<h2>דף נט.</h2>
רבי עקיבא אומר יפר. פירש ר"י דחשיב דברים שבינו לבינה שאינו יכול ליזהר ליקח בצמצום את הראוי לו.
<h2>דף נט:</h2>
שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדה תקדש. פירש ר"י משמע דשדה הממושכנת אינו יכול להקדישה. אי נמי יכול להקדיש' אבל הכא מיירי שאוסר בקונם על המלוה לכשיפדה דבעודה ממשוכנת אינו יכול לאוסרה אף על פי שיכול להקדישו פרק איזהו נשך [ע"ג ע"ב] גבי מרי בר רחל משמע דאין יכול למכור בית שהשכירו כבר. (עיין פרק השואל סימן קנ"ח ובמרדכי פרק השואל דף קמ"ג ע"א).
ואילו מלאכות שאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה מכבסת מבשלת ומניקה את בנה [ומצעת לו המטה] ועושה בצמר.
מניקה את בנה. פר"י אבל אינו כופה להניק את התאומים.
תנו רבנן נדרה שלא להניק את בנה בית שמאי אומרים שומטת הדד מפיו ובית הלל אומרים כופה ומניקתו. נתגרשה אינו כופה, אם היה מכיר' נותן שכרה ומניקתו. בכמה מכירה בן חמשים יום. ואפילו סומא דמכיר בריחה. ומטעם זה פסק רבינו שמשון דגרושה מינקת מותרת לינשא בתוך כ"ד חדש כדתניא נתגרשה אינו כופה ואפי' מכירה אין שיעבוד עליה כל זמן שלא כפוה בית דין מותרת לינשא. אבל שאלתות ורבינו תם פסקו דאסורה לינשא יותר מאלמנה שבושה יותר לבא לב"ד.
<h2>דף ס.</h2>
תנו רבנן יונק תינוק והולך עד כ"ד חדש מכאן ואילך כיונק שקץ דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר אפילו ארבעה וחמשה שנים. פירש לאחר כ"ד חדש וחזר הרי זה כיונק שקץ והלכה כרבי יהושע. וכמה פריש שלשה ימים. ירושלמי [ה"ו] הני מילי שפירש מתוך בריאתו אבל מחוליו מחזירין אותו.
גונח יונק חלב בשבת. פר"י לא כשיש בו סכנה אלא דאיכא צערא.
צינור שעלו בו קשקשים ממעכו ברגליו בצינעא בשבת. פר"י הא דאמרינן [שבת ס"ד ע"ב] כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, היינו דוקא באיסור מלאכ' דאורייתא, אבל הכא אפילו הרואה לא יראה אלא מלאכה כלאחר יד.
<h2>דף ס:</h2>
תנו רבנן מניקה שמת בעלה (מ)תוך כ"ד חדש הרי זו לא תינשא ולא תתארס עד כ"ד חדש דברי רבי מאיר. ורב ושמואל פסקי כוותיה וצריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו. ויש פוסקים דחדשים שלימים משמע כל אחד שלשים יום. ואפילו נתנה בנה למיניקה או גמלה אסורה לינשא עד לאחר כ"ד חדש אבל מת תוך כ"ד חדש מותרת לינשא.
אפילו ביעתא בכותחא, לא לישרי איניש במקום רבותיו. בערוך פירש שסתם בצים פשיט' דמותר להורות דלאו הוראה היא אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורו' עיין פ' הדר [ס"ב ע"ב] ובפ' ביצה [ו' ע"ב].
לא משום כו' אלא משום דלא מסתייעא מילתא. פר"י אפי' מחל הרב על כבודו אל יורה.
תנו רבנן הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמה לא בנה ולא בן חבירתה. פסקה קימע' אוכלת הרבה משלה ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב. כשות וחזיז ובצלי' ואדמה וכיוצא באילו.
<h2>דף סא.</h2>
הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק עולה עמו ואינה יורדת עמו. פסק ספר חכמה האידנא נשים שלנו אין דרכן לטחון ולכבס במדינה הזאת.
הכניסה לו שפחה לא טוחנת ולא אופה כו'. לא הכניסה לו ממש אלא שראויה להכניס או שמצאה משלו. ארבעה יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ורוחצת פניו ידיו ורגליו. פירש בקונטרס לפרוס סדין דבר שאינו של טורח. ובירושלמי לא משמע כן. ויש מפרשים מצעת דמתניתין היינו לכל בני הבית. והרב רבינו שמואל בן הרב רבינו ברוך אומר אף על פי שאין משתמשין באשה מכל מקום דרך שפחות שרי כדאשכחן קרא באביגיל [ש"א כ"ה] לרחוץ רגלי עבדי אדוני ומכאן התירו לכותי ולשפחות לרחוץ אותנו במרחץ מקום שבני אדם מצויין ואין שם יחוד. מיהו רבותינו אוסרין.
כל מלאכה שאשה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה חוץ מהצעת המטה בפניו ומזיגת הכוס ורחיצת פניו ידיו. מזיגת הכוס שמואל מחלפא ליה לדביתהו בידא דשמאלא רבה אבי סדיא. במחזור ויטרי פירש שהיה רש"י נזהר שלא ליתן אפילו מפתח מידו לידה ואפילו בימי ליבונה עיין פרק קמא דשבת [י"ג ע"ב] ובמסכת נידה.
הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר שמן ויין ישן בשר שמן כל השנה ויין ישן בתקופת תמוז. ומצוה לתת לו מכל מין ומין.
<h2>דף סא:</h2>
כופה ועושה בצמר אבל לא בפשתן דתניא אין כופין אותה לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו ולא ליתן תבן לבקרו אבל כופה ליתן תבן לפני בהמתו. רבי יהודה אומר אף אינו כופה לעשו' פשתן מפני שהפשתן מסריח הפה ומסרט השפתיים והני מילי בכיתנא רומיתא. רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה. והלכה כרבי אליעזר אפילו אי מטללא בגורייאתא ונדרשיר.
המדיר את אשתו מתשמי' המטה בית שמאי אומרים [הדיר] שני שבתות [כופין אותו להוציא] ובית הלל אומרי' שבת אחד. התלמידים יוצאים ללמוד תורה שלא ברשות שלשים יום ועונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום. הפועלים שנים בשבת. החמרים אחת בשבת. הגמלים אחת לשלשים יום. הספנים לששה חדשים. דברי רבי אליעזר והלכה כמותו. ואפילו ספן המדיר אומרים בית הלל שבת אחת אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת.
<h2>דף סב.</h2>
ור"י בר ברוך היה אומר שלשה מדות בפועל העושה [מלאכה] בעירו שתים בשבת, ועושה מלאכה בעיר אחרת וחוזרין כל יום לביתם אחת בשבת מפני טורח הדרך. אבל אותם שאין חוזרים לביתם יוצאים שבת אחת וחוזרין לביתם ביום השמיני. ור"י לא פירש כי אם שתי מדות.
<h2>דף סב:</h2>
חמר ונעשה גמל מאי, רוצה אשה בקב ותפלו' מט' קבין ופרישות. דהמשרה אשתו על ידי שליש ואינו פורש מתשמיש נותן לה ב' קבין והמורד על אשתו מוסיפין לה ג' דינרים והן י"ח קבין לפי חשבון ארבע סאין בימי חכמים.
עונה של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת. ספר המצות קטן שתלמידי חכמים יוצאים שלא ברשות י"ב חדשים.
<h2>דף סג.</h2>
אדעתא דגברא רבא מי נדרת. ואם תאמר והלא אסור לפתוח בנולד. ופר"י דהכא לא חשיב נולד כיון דאזיל לבי רב דרך הוא להיות תלמיד חכם. אי נמי כיון שתלה נדרו בשעת שנדר שאינו אדם גדול כדתנן פרק רבי אליעזר [ס"ה ע"א] קונם שאני נושא פלונית שאביה רע ונמצא טוב.
המורדת פוחתין לה שבעה דינרין מכתובתה בכל שבת רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקין. עד מתי פוחת עד כנגד כתובתה רבי יוסי אמר לעולם שאם תפול לה ירושה [יגבה] וכן המורד על אשתו מוסיפין לה שלשה דינרים בכל שבת רבי יהודה אומר ג' טרפעיקין. מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש אבל ממלאכה לא דרב הונא לטעמיה דאמ' [לעיל נ"ח ע"ב] יכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ורבי יוסי בר חנינא אומר אף ממלאכה. ומורדת שאינה עושה מזיגת הכוס והצעת פניו ידיו ורגליו דאפילו כי אמר איני נזוני' ואיני עושה חייבת לעשותם מידי דהוה איושבת בקטדרא. (עיין בתוספות דף ס"ג). פסק רב אלפס כרב הונא. באומר איני זן ואיני מפרנס מכאן הוכיח רבינו אליהו דחייב אדם להשכיר עצמו ללמוד או לשמש כדי לזון ולפרנס אשתו דאי לאו הכי מה עניין זה למורד ממלאכה ומיהו בקונטרס פירש דזן ומפרנס הוי כנגד מלאכות של אשה. ועוד הביא ראייה מספר הכתובה ואנא אפלח. ורבינו תם פירש אפלח עבודת השדה.
<h2>דף סג:</h2>
רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו שולחין לה בית דין הוי יודעת שאפילו כתובתיך עשרה מנה הפסדת, אחת לי ארוסה ונשואה ואפילו נידה ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם. אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. שתי פעמים שולחין לה אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה. דרש רב נחמן הלכה כרבותינו. פר"י מסקנא דשמעתין דמשהינן ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ולית לה מזוני. וכתב רבינו [שרירא] גאון שתיקנו בימיו לתת לאשה גט לאלתר דלא כשמעתין דכלתיה דרב זביד. וכתב רבינו יהודה [רבנן] סבוראי תקנו למישקל מינה מאי דתפיסה ויהבינן לה גט לאלתר.
היכי דמי מורדת דאמר בעינא ומצערא ליה. אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה. פי' בקונטרס לא כייפינן לה לעמוד תחתיו אלא יתן גט ויוצאה בלא כתובה. ויש מפרשים דכופין אותו להוציא ודווקא כגון שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל עליה ונראה אמתלא שלה. ואין נראה לרבינו תם דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. וכן משמע בפרק חזקת הבתי' [נ"ח ע"א] דאמר עשרה בנים אית לי ולית לי מאביך אלא חד ולא מצינו דאסרו על הבעל [ולא אמרינן דשוי' לנפשיה חתיכה דאיסורא שמא עיניה נתנה באחר]. וכדאמרינן פרק בתרא דנדרי' [צ' ע"ב] גבי שלשה נשים והא דקאמרינן התם [צ"א ע"ב] פרטי[ה] נואף להוצ(י)א וערק אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעב' איסורא אירכוסי הוה מירכס משמע דאי הוה מירכס הוה אסירא ומיירי דהוה אומרת טמאה אני לך דאי לאו הכי לא הוי מיתסרא דאין אשה נאסרה על בעלה עד שיראו דרך המנאפים. ולא כהלכות גדולות שכתבו עד שיראו כמכחול בשפופרת דאילו להורגו סגי כשיראו דרך המנאפים. ויש לומר דלא מיירי באומר' טמאה אני לך ואיתתא דשריא היינו לבועל אם גירשה [הבעל] או מת אבל אי הוה מירכס הוה אסירה לבועל. כדאמרינן פרק שני דיבמות [כ"ד ע"ב] הואיל ומכוער הדבר תצא ומפרש רבי' תם תצא מרוכל. ונראה לרבי' תם דהכי פירושו בעינא ליה ואיני רוצה להתגרש בלא כתובה ומצערנא ליה עד שיתן כתובה. אבל אמרה מאיס עלי ולא בעינא לא הוא ולא כתובתו לא כפינן לה שתחזור בה שנאמר לה מחילתך טעות הוא ומתוך כך לא יגרשנה. מר זוטרא אמר כפינן לה כי מחילתה טעות ומתוך כך לא יגרשנה. ופירש רבינו חננאל דאין כופין הבעל ליתן גט וגם בקונטרס פירש לא שיכפוהו.
כלתיה דרב זביד אימרדה ואיכא תרי לישני. פסק רב אלפס כיון דלא איתמר הילכת' היכא דתפסה לא מפקינן מינה ודלא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה י"ב חדשים אגיטא ולית לה מבעל מזונות הדין הוא דינא דגמרין אבל האידנא במתיבתא הכי דיינא כדאמרה לא בעינא להאי גברא ניתוב לה גיטא לאלתר ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן מינה והני מילי במאי דכתב לא בעל מדיליה. (אכל) [אבל] מה דהכניסה מתכשיטין בין דתפסה ליה בין דלא תפסה ליה כל מידי דאית בעינא יהבינן לה ואי ליכא מידי בעין ולא מאי דאתי מחמתיה לא מפקינן מיניה דבעל והני מילי נכסי מלוג, אבל נכסי צאן ברזל משלם לה. ויש גאון שכתב שיתן לה מנה ומאתים דלא ליהוי בנות ישראל הפקר אבל מאי דכתב מדיליה בין תוספת בין מתנה לא יהבינן לה. ואיתתא דאיתמרעת ואיכא עלה חשש מיתה ובעיא לאפוקא מבעלה כי היכי דלא תירוש לה בעל לא כייפינן ליה. וכן כל אותם שכופין להוציא כל זמן שלא כופין אם מתו הבעלים יורשים אותם. ורבינו אביגדור זצ"ל כתב דבמורדת האומרת בעינא ליה ומצערא ליה פוחתין לה כתובתה כמתניתין. ובמאיס עלי משהין י"ב חדש ואז תצא בלא כתובה. וכתב כמו כן שלא פשט מה שכתב רב אלפס דלא קונסין לה בדידה מה שהביאה עמה. אלא מפסדת הכל. כתב רבינו אב"ן אף על גב דהלכה כרבותינו בדורות הללו שאין אדם נושא שתי נשים יחד לא משהינן לה ואם בשביל אחרות שיתיסרו קנסינן להתיר לו לישא אחרת והיא תשב ותתעגן. וכתב רבינו אבי"ה אחרי אשר ראינו בה פלוגתא דרבותינו חכמי הדור יתנו לב לפי הענין להעמיד דבר על אופניו שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה. מהרמז"ל כתב דייננא כרב אלפס. ורוב הגאונים (סבר) [פסקו] נדוניא דהנעלת ליה [מבי אבוה] דתפסה לא מפקינן מינה אבל מה שהכניס הוא מפקינן מינה ויהבינן ליה. ופעמים רבים בא כזה מעשה ודננו כך דיהבינן לדיד' מה דעיילה ומגבינן לה עד שתתפיס להיות עמו או עד שיתפייס הוא ליתן גט אבל היכא דאמר' מאיס עלי והדברים מוכיחות שאינו כן אלא מחמת ממון או מחמת אביה ואמה וקרוביה דארגילו קטטה ואלפוה שיקרא לומר מאיס עלי יהבינן כולה לדידיה בין מה שהכניס בין מה שהכניסה ולית לה מזונות. דאם לא כן היו נותנים יד לפושעים. (עיין בהגהת מרדכי דף תקמ"ח עמוד ד' ושם תקנת הקהילות).
<h2>דף סד.</h2>
כותבין איגרת מרד על ארוסה ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם. פסק רב אלפס דליתא להא מילתא דהא גרסינן פרק החולץ [ל"ט ע"ב] חזרו לומר מצות ייבו' קודמת. דמעיקרא סברו כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרובני בעיני להיות הולד ממזר. בסוף סברוה כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מכל מקום. הילכך הוה הילכתא כמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת וכן פסק השאלתות ורבי' חננאל וגאונים הרבה. ורבינו תם פסק כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת עיין פרק החולץ.
מאי טרפעיקין איסתרא. וכמה איסתרא פלגא דזוזא, איהו דאוסופי מוסיף מחזי כשכר שבת. פר"י משום דלא הוי כהבלעה דאין מוסיפין לכל השבת יחד אלא מה שעולה לכל יום שמא יתפייס. אבל שכר שבת על ידי הבלעה מותר שכר כדאמרינן פרק הזהב [נ"ח ע"א] אם היה [שכיר שבת או] שכיר חדש נותנין לו שכר שבת ושכר חדש. מכאן כתב הרבינו ברוך דאסור להשתכר חזנים להתפלל בשבת אם לא בהבלעת חדש או שנה. ויש מתירין דהא נוהגין לקיים המצוה להתפלל לפעמים בלא שכר. (ובמרדכי כך הגרסא דהא נותנין שכר לקיים המצוה להתפלל).
<h2>דף סד:</h2>
המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחת לה מקביים חטים או מד' קבים שעורים. אמר רבי יוסי לא פסק שעורים בכפליים אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום. ונותן לה חצי קב קיטנית וחצי לוג שמן או מנה דבילה. ואם אין לו פוסק כנגדם (פירוש במקום) [פירות ממקום] אחר. ונותן מטה ומפץ ומחצל' ואם אין לו נותן מפץ ומחצלת. וכפה על ראשה וחגור על מתניה ומנעלים ממועד למועד. וכלים של חמשים זוז. אינו נותן לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים. (אבל) [אלא] נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקים שלה. ויין אין נותן כשאינה רגילה אבל רגילה פוסקין לה כללא דמילתא לפי מנהג המדינה פוסקין לה.
נותן מעה כסף לצורכ' ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת. ואם אינו נותן לה מעה כסף לצורכה מעשה ידיה שלה. מה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל ואם היתה מניקה מוסיפין על מזונותיה ופוחתין ממעשה ידיה. במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל מכובד הכל לפי כבודו.
<h2>דף סה:</h2>
מותר מזונות לבעל. מותר בלאים לאשה שלא תתגנה על בעלה. מותר בלאות אלמנה ליורשים. דלא שייך דלא תתגנה.
מאי אוכלת רב נחמן אמר אוכלת ממש. רב (נחמן) [אשי] אמר תשמיש. פסק רב אלפס כרב נחמן. אכסנאי אסור בתשמיש המטה.
אף על פי שאין זן בניו ובנותיו קטנים אבל זן קטנים עד שש שנים. עיין לעיל פרק נערה [נ' ע"א].
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. וירושתה הוא אוכל פירות בחייה. בושתה ופגמה שלה. רבינו תם גורס שלו. רבי יהודה אמר בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד. בזמן שבגלוי לו ב' חלקים ולה אחד. שלו נותנין לו מיד שלה ילקח בהן קרקע ואוכל פירות.
שלו נותנין מיד כתב רב האי גאון דהלכה כרב יהודה.
<h2>דף סו.</h2>
קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר. רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק תנא קמא סבר לבעלה רבי עקיבא סבר לעצמה. והלכה כתנא קמא.
הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן. אין צריך לומר ראשון תלמיד חכם ושני עם הארץ אלא אפילו ראשון עם הארץ ושני תלמיד חכם. ובירושלמי פריך והלא הן דברים הניקנים באמירה ומשני לא פסק אלא על מנת לכנוס. ובספר המקצועות פירש דלא מיירי אלא מן האירוסין. ולפירוש רבינו תם אפילו מן הנשואין מיירי. (ובמרדכי דף תק"מ עמוד ב מתרץ דהירו' לא קשה על רבינו תם).
פסקה להכניס אלף דינר הוא פוסק נגדה ט"ו מנה. וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש. בירושלמי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו פירש הרמז"ל אפילו כלי שבת וכלי רגל עיין לעיל פרק נערה [נ"ד ע"א].
<h2>דף סו:</h2>
החתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה של בשמים לכל מנה ומנה. רבי שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה. והילכתא כוותיה.
<h2>דף סז.</h2>
המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל לכשתבא לביתי (אכנסה) [אכסנה] אלא מכסה בבית אביה. וכן המשיא את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוזי פשיטי. ואם יש בכיס של צדקה מפרנסין [אותה לפי כבודה יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין] היתומה ואחר כך מפרנסין היתום וכן אם באו להנשא.
<h2>דף סז:</h2>
יתום שבא לישא שוכרים לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישיו ואח"כ משיאין לו אשה. אתה מצוה לפרנסו. אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו יתנו לו.
אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנים לו בשם מתנה ואם אינו מקבל נותנים לו בשם הלואה. יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנים לו בשם מתנ' וחוזרין ונפרעים ממנו לאחר מיתה דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקים לו.
<h2>דף סח.</h2>
כל המעלים עיניו מצדקה כאילו עובד ע"ז. המסמא את עיניו וכו'. אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. תנן התם אין מחייבין לו לעני למכור ביתו ואת כלי תשמישו והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף וכו' במחרשתא דכספא. רב פפא אמ' כאן קודם שבא לידי גיבוי כאן לאחר שבא לידי גיבוי. פי' בקונטרס שנטל ונודע שהוא עשיר דמשום קנסא גובין הימנו אף על גב דבעלמא מסדרים לבעל חוב ואין מחייבין אותו למכור. ורבינו תם מפרש קודם שבא לידי גיבוי שלא נטל דבר בפרהסיא מקופה של צדקה כאן לאחר שבא לידי גיבוי של צדקה. מחייבין אותו למכור.
יתומה שהשיאה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוזי יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי להם. פירש בקונטרס לדעתה נקט לרבותא אף על פי כן אין מחילתה מחילה. כתב רבינו ברוך דלא יהבינן עישור נכסי אלא בדלא אמדינן לאב שלא גדל בינותינו אבל היכא דאמדינ' שמין באב. רבי יהודה אמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה וחכמים אומרים פעמים שאדם עשיר והעני או עני והעשיר אמר שמואל לפרנסה שמין באב. אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה. ומי אמר רבא הכי והא תניא רבי אומר בת הניזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים. לא קשיא הא דאמידניה הא דלא אמידניה. עיין לעיל פרק נערה [נ' ע"ב].
<h2>דף סח:</h2>
תנו רבנן הבנות בין בגרו עד שלא נישאו, בין נישאו עד שלא ביגרו איבדו מזונותיהם ולא איבדו פרנסתן דברי רבי, רבי אליעזר אומר אף איבדו פרנסתן. כיצד הן עושות שוכרות להן בעלים ומוציאין להם פרנסתן. אמר רב נחמן אמר לי הונא הילכתא כרבי. שמעינן השתא מכל הני שמעתתא דהיכא דבגרו או אינסיבו אי מיתזנן מינייהו אית להו פרנסה [ואע"ג דלא מחאי] ואי לא בגרו ולא אינסיבו אף על גב דלא מיתזנן אית להו פרנסה ולא צריכי למחויי. ואי בגרו ואינסיבו אף על גב דמיתזנן מינייהו צריכי למחויי. ואי לא מיתזנן מינייהו אי לא מחו לית להו פרנסה. פרנסה אינו כתנאי כתוב'. האומר אל יזונו בנותיי מנכסי אין שומעין לו. אל יתפרנסו בנותיי מנכסי שומעין לו כל זה דברי רב אלפסי.
<h2>דף סט.</h2>
תלא ליה רב לרבי ביני חטי. האחין ששיעבדו מהו. אמר ליה בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. איתמר מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים, ולא הספיקה השנייה לגבות עישור נכסים עד שמת הבן. אמר רבי יוחנן שנייה ויתרה. אמר ליה רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. פירש רב אלפס דהלכה כרבי יוחנן. בירושלמי פוסק כרבי חנינא.
והילכתא כרב (אסי) [אשי] דאמר בת בעלת חוב היא ומצי לסלוקי בזוזי והויא כבעלת חוב דאחי ולא דאבא ולהכי גביא מבינונית בלא שבועה. וחזיתיה לדעתיה דאי הוה בעי לסלוקי בזוזי הוה מסלקי ליה דשמעי מאחי דהוו קאמרי אילו הוה לן זוזי הוה מסלקינא לך ואישתיק ולא אמר מידי. מכאן רגיל רבי' תם כשיושב בדין ובעל דין אחד מגזם לחבירו ואמר כך וכך תתחייב לי בדין רגיל רבינו תם לומר שקר אתה דובר שמא לא יתחייב שאם אין לו לדיין לומר כן מה מוכיח מדאישתיק אמימ'.
ובשמתא ליהוי מאן דלא לימא ליה. פר"י כשאמר לו אינו צריך הפרה והא דאמרינן באילו הן הגולין [י"א ע"ב] נידוי על תנאי צריך הפרה הני מילי דבר שאין בידו לעשות. כגון אם לא אביאנו אליך עיין פרק אלו מגלחין [י"ז ע"א].
<h2>דף סט:</h2>
אמר רבא הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה. עיין לעיל פרק נערה [נ"א ע"א] סי' נ"ב.
המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו. במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום. רבא אמר רב נחמן הלכה כרבי מאיר. וקיימא לן כרב נחמן בדיני.
האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להן סלע וכו' יתנו וכו' ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להן [אלא שקל ואם לא אמר ירשו אחרים תחתיהן בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להם] כל צרכן [ע' ע"א] והא דקיימא לן כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת הני מילי במילי אחרנייתא אבל בבניו ניחא ליה והאי דקאמר הכא לזרוזינהו. פר"י אפילו בבריא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת כדמוכח פרק קמא דגיטין [ט"ו ע"א] דרב אשי מוקי לה בבריא ואהני דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים היכא דלא הושלש מתחילה לכך. והיכא דמית מקבל בחיי נותן דלהני מילי לא מהני מצוה לקיים דברי המת ולא הוי אלא דמצוה על היורשין לעשו' וכופין אותו אבל המקבל לא זכה בהחפץ דאם היתומים נתנו החפץ אין לו למקבל על אותו אחר כלום. אבל מדברי שכיב מרע זכה המקבל בחפץ. ואם נתנו היורשים לאחר מוציא המקבל מידו אם הוא בעין. ואם הוא אינו בעין רצה המקבל מזה גובה רצה מזה גובה עיין פרק מי שמת [קמ"ט ע"א] גבי (גיורת) [איסור גיורא].
<h2>דף ע.</h2>
הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס [אבל יש שם אפוטרופוס] אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. פירש רבינו חננאל דוקא מכר אבל מתנתו מתנה בין יש לו אפוטרו' בין אין לו אפוטרופוס אבל רבינו אבי"ה כתב דווקא כשאין שם אפוטרופוס וכן פסק המיימוני ולא פירש אם הוא הדין במקרקעי אם מתנתו מתנה כשאין שם אפוטרופוס. וכתב הרבי ישראל דפחות מבן עשרים אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה במקרקעי שירש. עיין פ' מי שמת בתשובה.
המדיר את אשתו מלהנו' לו עד שלשים יום יעמיד לה פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה. רבי יהודה אומר בחדש אחד יקיים וכו'. פירש בקונטרס דאין הנאת תשמישו נאסר עליה משמע שיש בלשון הזה איסור תשמיש. ורבינו תם מפרש דליהנות לא משמע אלא הנאת מזונות נראה לר"י דכל הנך דמתניתין דקתני יוציא היינו שכופין אותו והא דלא כייל להו בהדי הנך דלקמן [ע"ז ע"א] דהתם לא קתני אלא הנך דממילא ואינו פושע אבל הנך דפשע לא קתני בהדייהו. ורבינו חננאל פירש דכל הני אין כופין והביא ראייה מירושלמי [פי"א ה"ז]. כתב הרמז"ל נהי דאין כופין אותו אלא בראייה ברורה מכל מקום כתובה מפקינן מינה ויהיבנא ליה. מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל בתוספתא איכא פלוגתא דרבוותא.
שלא תטעום אחד מכל הפירות. לאו מכל פירות מדר לה דלא חייל כיון שאי איפשר לה לקיים כדאמרינן בסוף [בריש] פרק (ד') [ב'] דנדרים [י"ד ע"ב] דאי אמר קונם עיני בשינה שלא חייל משום דאי איפשר. אלא שלא תטעום במין אחד שבפירות אבל אם היה תולה אותן בתשמיש הוה חל כיון דאיפשר לה להיות בלא תשמיש כי ההיא דשילהי נדרים [פ"ט ע"ב] דאמרינן תיתסר כל הנאות דעלמא עלי אי נסיבנא איתתא ושרקי טינא.
המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים יוציא ויתן כתובה. רבי יוסי אומר בענייה שלא נתן קצבה. ובעשיר שלשים יום. מליהנות לה כיון דמשעבד לה היכי מצי מדר לה, באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך.
<h2>דף ע:</h2>
האידנא לא מצינא לאיגלגולי בהדך. פר"י מכל מקום חל הנדר כיון דבשעת הנדר לא היה משועבד שכל זמן שהיא עמו יש לה לגלגל עמו דאין זה חשובה ירידה דמיירי שאין בנות משפחתה העשירי' כמו בעלה רגילין בכך אלא אבא מתוך עושרו היה רגיל הילכך יש לה גלגול עמו וכשאינה עמו יש לה להנהיגה כמו שהייתה בבית אביה.
האומר כל הזן אינו מפסיד אומר רשב"ם דווקא בכי האי גונא שיאמר לרבי' שבסתם אבל אם אמר ליחיד אם תזון אותה לא תפסיד אסור. גבי מעשה בבית חורון [נדרים מ"ח ע"א] קאמר ומסיק כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, ולא דמי למתנה על מנת להחזיר דהוי מתנה דהתם הויא הקדש כל זמן שלא החזירה, ועוד דהתם בנדר לא תלי בהקדש דהא לא קאמר כל מתנה (שאמר) [שאינה] הקדש אינה מקודשת אלא קאמר כל שאינה מקודשת פירש שלא נתנה כלל אלא לצורך שיאכל אביו והא דקאמרינן שאם הקדישה לא משום דתלי בהכי אלא כלומר לכך לא היתה מקודשת. פר"י היה יכול לעשות תקנה שיתן לחבירו מתנה והוא יתן לו אלא דאינו יכול לעשות כן בכל שעה שירא שיחזק בהן המקבל. והוא הדין שהיה יכול להפקיר אלא דלא שרינן להפקיר אלא בא בדרך אבל בעיר אינו מפקיר מן הלב כי ירא שיחזיקו בו אחרים.
<h2>דף עא.</h2>
לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה. ושמואל אמר אפילו בסתם נמי לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו, היינו תנא קמא כהנת וחדש חסר וחדש מלא איכא בינייהו. פר"י חדש דקרא מלא כדדרשי' [יבמות מ"ח ע"ב] ירח שלשים ובנזיר [ה' ע"א] נמי אמרינן אמור שלשים יום כדכתי' עד חדש ימים אבל בדרבנן לא הויא [אלא] חסר, ושלשה חדשי' דהבחנה ובט' חדשים דמעוברת הוי מלאים משום דטור' הוא לפרש ולומר צ' יום ור"ע ימים נקט חדשים. אי נמי אפילו ללישנא דרבנן הוי חדש מלא היכא דלא מוכח אבל היכא דמוכח שאני עיין לעיל פרק אף על פי [ס' ע"ב] כ"ד חדשים של מניקה.
ואם אמר אי אפשר באשה נדרנית תצא בלא כתובה. והא דתנן לקמן [ע"ב ע"א] נודרת ואינה מקיימת אבל אי מקיימת לא. הני מילי בשאר נדרים אבל נדרים שיש בהן עינוי נפש אפילו מקיימת יוצאת בלא כתובה.
רבי יוסי אמר אין אלו עינוי נדרי נפש. משמע הכא דרחיצה וקישוט לא הוי עינוי נפש. ואילו הן נדרי עינוי נפש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין. אבל רחיצה וקישוט הוי נדרי' שבינו לבינה. וחילוק יש בין ענוי נפש לדברים שבינו לבינה. דנדרי ענוי נפש מיפר הבעל בין לעצמו בין לאחרים. ודברים שבינו לבינה מיפר לעצמו ואינו מפר לאחרים אם גירשה. ורב הונא לא חשיב רחיצ' וקישוט דברי' שבינו לבינה שלא מצינו שועל מת בעפר פיר שלו.
<h2>דף עא:</h2>
אבל היכא דנדרה איהי. ואם תאמר וימתין דילמ' ימצא פתח להקמו דנשאלים על ההיקם. ואומר ר"י דאין נשאלין אלא ביום שמעו שאמר לה קיים ליכי אבל אם עבר יום שמעו שאינו יכול להפר מחמת שהחריש לה אינו יכול לישאל עוד. ואפילו אם תימצא לומר שיכול לישאל לא קשיא דסברא מיסנא סני לה.
המדיר את אשתו שלא תלך אל בית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חדש אחד יקיים שניים יוציא ויתן כתובה [ואם הוא בעיר אחרת רגל אחד יקיים ב' יוציא ויתן כתובה] שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה. [ע"ב ע"א] ואם היה טוען משום פריצים מוחזקי' כמשתה והוחזקו פריצים רשאי אבל לא הוחזקו לא.
<h2>דף עב.</h2>
על מנת שתאמרי [לפלוני] דברים של קלון או שתתהפך בשעת תשמיש או שתמלא עשרה כדי מים ותערם לאשפה יוציא ויתן כתובה שנראית כשוטה.
המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל וכן היא שנדרה שלא תשאל ותשאיל ושלא תארוג בגדים לבנים תצא בלא כתובה.
ואילו יוצאות בלא כתובה העוברת על דת משה ויהודית. בסוטה [כ"ה ע"א] פירש ארוסה מיבעיא ליה אם אסור לקיימה או לא אבל פשיטא דמצוה לגרשה וצריכה התראה ל' להפסידה כתובתה. וכתב הרמז"ל דדי בהתראה פעם אחת דאם עברה פעם אחת על התראה אף על פי שלא התרו בה בשעת מעשה תצא בלא כתובה מדקאמרינן התם מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה. ואשה שעברה על חרם ושבועה הויא ליה נודרת (ורוצה) [ואינה] מקיימ' ויכול לגרשה בלא הרשאו' הקהילות אם יביא עדים על ככה ומצוה לגרשה. ואם גם הוא רגיל לעבור על חרם ושבועה אינו יכול לגרשה עבור זה דאזלה לה טענתיה דבעון נדרים בנים מתים. אבל עדים המעידים על אשה שהיא עוברת על שאר דת משה ויהודית והוא עובר חרמות או איפכא תצא בלא כתובה.
ואיזו דת משה מאכילתו שאינו מעושר היכי דמי אי דידע יפריש, דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי הכרי הזה ואזל ושייליה ואישתכח שיקרא. ואם תאמר ולוקמא כגון דידע ופורש והיא הייתה רוצה להאכילו שלא הייתה סבורה שהיה יודע. ופירש רשב"א דאמה שרצתה להאכילו אינו יוצאת בלא כתובה דיכולה לומר משחקת הייתי ואם הייתה בא לאכול הייתי מנעתך.
משמשתו נידה, אי דלא ידע ניסמוך עלה דאמר שמואל מניין לנדה שסופרת לעצמה. ופר"י דהא דאין זבה מברכת לספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר, ובית דין מברכין על שנת היובל, שאם תראה תסתור.
ולא קוצה לה חלה. היכי דמי חלה ונידה כדרב יהודה דאמר רב יהודה הוחזקה נידה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נידה. אי נמי דאמרה פלוני חכם טיהר לי הדם פלוני חכם תיקן לי העיסה ואשתכח שיקרא. ונודרת ואינה מקיימת. היודע באשתו (שהיא נדרנית) יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר. בעיא היא בפרק נערה המאורסה [ע"ב ע"ב] אם בעל מיפר בלא שמיעה ואם יכול להפר נדרים שתידור מכאן ולהבא עיין שם.
איזה דת יהודית יוצאה וראשה פרועה מחצר לחצר דרך מבוי וטווה בשוק ומראה זרועותיה ומדברת עם כל אדם ומקללת יולדיו בפני מולידיו רבי טרפון אמר אף הקולנית משמעת על עסקי תשמיש. ירוש' [ה"ו] נשים שאמרו יוצאות בלא כתובה צריכה התראה ונוטלות בלאות שבפניה ויוצאת.
<h2>דף עב:</h2>
המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצא עליה אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו (עליה) נדרים תצא שלא בכתובה. ע"מ שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת. כנסה סתם ונמצאו תצא שלא בכתובה. שכל המומין שפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. פירש ר"י הוא הדין קדשה בסתם ונמצאו עליה מומין כדאמרינן לעיל [נ"ז ע"ב] גזירה משום סימפון מיהו צריכה גט אבל כתובה לית לה. ולמאן דמוקי סיפא בקידשה על תנאי וכינסה סתם, הוא הדין קידשה סתם דלא בעיא כתובה, אלא נקט קידשה על תנאי דאפילו הכי גיטא בעיא, אבל מום דאיילונית אפילו גיטא לא בעיא כדאמרינן בריש יבמות [ב' ע"ב] וכולן שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות.
דווקא דברים שיש בהם עינוי נפש דקפדי בה אינשי אבל דברים שאין בהן עינוי נפש דלא קפדי בהו אינשי אינה יוצאה בלא כתובה. פי' ר"י היינו כשהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים. אבל אם פירש בהדיא על מנת שאין עלייך נדר זה ונמצא בה נדר זה. אפילו נדר דלא קפדי אינשי תצא בלא כתובה.
איתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם, רב אמר צריכה הימנו גט, ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט רבו בה פרושים.
<h2>דף עג:</h2>
כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא. תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. מכאן ראיה, דכל תיקו דממונא לקולא.
<h2>דף עד.</h2>
כיון דעבד מעשה אחוליה אחלי לתנאי. פירש ר"י דסלקא דעתך (דמקדש) [דמקשה] דצריך להזכיר תנאי בשעת גמר הדבר ובשלא הזכיר אחולי אחליה, ומסיק דאין צריך להזכיר כיון שהזכיר בתחילה.
תנאי דאיפשר לקיים על ידי שליח הוי תנאי. פירש ר"י דהיינו טעמא מעשה שהוא כל כך בידו שיכול לקיימו על ידי שליח הוי בידו למירמי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיים על ידי שליח לא הוי בידו למירמי ביה תנאה. והא דמסיק רבינא בפרק רבי גמליאל [נ"ג ע"א] דכולי עלמ' יש תנאי בחליצה לא בא לומר שלא (תהא) [תהני] אלא לעניין דאיכא עליה קצת זיקה מדרבנן דאי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין דצריכה גט מדרבנן.
המקדש על תנאי ובעל. בפחות משוה פרוטה ובעל. המקדש במלוה ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט. ולא פליגי רב ושמואל אלא בכנסה ולא בעל. פירש הקונטרס שמחל לה המלוה אבל אם אמר הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת מלוה אמרינן בפרק קמא דקידושין [ו' ע"ב] דמקודשת. ור"י חילק בעניין אחר ועוד פירש ר"י היכא דפירש בהדיא דלא בעל לשם קידושין יכול להיות דאינה צריכה גט.
פסק רב אלפס דלית הילכתא (בהא) [כהא] דאמרינן קידושיה קידושי טעות אפילו בנה מורכב על גבי כתיפה ממאנת והולכת לה דבעל בסתם.
<h2>דף עד:</h2>
הלכה אצל חכם והתירה. אצל רופא וריפאה וכו'. היוצאת משום שם רע לא יחזיר. לא יחזיר פירש ר"י דאי לאו הכי מותר' לחזור לו דגרושה שנישאת בשוגג מותרת לחזור לו כיון שהיתה סבורה שהיה גט.
<h2>דף עה.</h2>
מומין הפוסלין בכהנים הוסיפו עליהן בנשי' ריח רע זיעה שומא גדולה כאיסר שיש בה שער וריח הפה וקול עבה ודדין גסין טפח מחבירתה. וטפח בין דד לדד. ונשוכת כלב ונעשה מקומו צלקת.
היה בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה מומין. נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין ד"ר מאיר, וחכמים אומרים בד"א מומין שבסתר [ע"ב] אבל מומין שבגלוי אינו יכול לטעון. ואם יש עמו מרחץ באותו העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודק בקרובותיו. כתב בסמ"ג הא דאמרינן על מומין שבגלוי אינו יכול לטעון ה"מ באותן המקומות שנש' יוצאות בשוק ופניהם גלויות והכל יודעין שזו בתו של פלו' וכמדינ' אדום בזמן הזה. אבל בטוליטל"ה ובערי המערב שפניהם מכוסות כמומין שבסתר דמי, ונכפה אי קביעא ליה זמן כמומין שבסתר דמי, ואי לא קביעא ליה זמן כמומין שבגלוי.
<h2>דף עו.</h2>
אמר שמואל המחליף פרה בחמור משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפר' למשוך את החמור עד שמת, על בעל החמור להביא ראיה שהיה קיים בשעת משיכת הפרה. מ"ט כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. ותנא תונא כלה. כאן נמצאו כאן היו.
<h2>דף עו:</h2>
מיתיבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, הוגלד פי המכה בידוע שהיה שלשה ימים קודם שחיטה. ואם לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. ואי דלא יהיב טבח דמי בעל בהמה בעי לאיתויי ראיה. ואמאי והא ספק ברשות הטבח איתיליד ומשני בדיהיב טבח דמי פירוש כל מי שנולד הספק ברשותו לאחר שאנו סבורים שהוא שלו או על ידי משיכה או על ידי חליפין אפילו אין החפץ בביתו מכל מקום קרי ברשותו וכיון שאנו סבורים [שהוא] שלו ואחרי כן נמצא המום עליו להביא ראיה דכאן נמצאו כאן היו. מכאן פסק הרמז"ל על סוס שמכר ראובן לשמעון ונמצאו בו מומים ביד שמעון ואין ידוע בעדות ברורה שהיה מום זה ביד ראובן יפסיד שמעון אמנם ראובן צריך לישבע שלא ידע ולא הרגיש במום זה בידו. ואף על גב דשמעון טוען טענת שמא ידעת מכל מקום כיון שאינו יכול לטעון טענת בריא ישבע על טענת שמא שלו וכהנה רבות מוציא על נכסי אשתו [לקמן ע"ט ע"ב] ומכיר כליו וספריו ביד אחר [ב"ק קי"ד ע"ב]. וליכא למיפטר שמעון במגו דאי בעי אמר פרעתיך שהרי אינו טוען טענת בריא שברשותו נולד ואם ראובן אינו רוצה לישבע פטור שמעון כיון דמום בסתר הוא וליכא למימר ראה ואיפייס.
<h2>דף עז.</h2>
האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. אמר רבי שמעון בן גמליאל במה דברים אמורי' במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא, ואילו הן מומין גדולים נסמית עינו נקטעת ידו נשברה רגלו. פירש ר"י דאיש אינו שדה של אשתו דנימא נסתחפה שדה שלה. איתמר רבי יעקב בר אבא אמר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ורבא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים. ופסק רב אלפס כרב נחמן.
ואילו שכופין אותן להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ ומצרף נחושת והבורסקי, בין שהיו בו עד שלא נישאו בין שנולדו בו משנישאו. ועל כולן אמר רבי מאיר יכולה היא לומר [סבורה] הייתי יכול לקבל ועכשיו איני יכול. וחכמים אומרים מקבלת היא בעל כרחה חוץ ממוכה שחין מפני שהיא ממיקתו. פירש ר"י במקום שיש לחוש לערמה אין לה כתובה דאי לאו הכי כל אשה תערים ותשאנו. מעשה בציידן בבורסי אחד שמת ואמרה באחיך הייתי יכול לקבל ולך אי אפשי לקבל. פירש ר"י דכל הני יוציא ויתן כתובה. וכן איתא בהדיא בתוספתא [סופ"ז] ואף על פי שמגרשה בעל כרחו. כל הני דכופין אי אמרה הוינא בהדיה שבקינן לה חוץ ממוכה שחין וכן מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים. מוכה שחין אי אמרה דיירנא ביה בסהדי שבקי' לה אבל מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים לא שבקינן לה.
מאי בעל פוליפוס אמר שמואל ריח החוטם. אבל בנשים ריח החוטם אינו [מום] דהאיש הוא חזק ויכול לסבול יותר מן האשה. והרב רבינו ברוך אמר אדרבה מדתנן האיש שהיו בו מומין אין כופין להוציא שמע מינה דיכולה אשה לסבול יותר מן האיש וכתב רבינו אבי"ה דנכפה אינו מום גבי איש מדלא תני להו גבי מומי איש. ואין בידינו לכפות בלא ראיה ברורה. גם לא נכופנה להיות אצלו. וכל הני דקתני יוציא ויתן כתובה ולא קתני כופין לא כייפינן אלא בדברים ולא בשמתא. אבל הרב רבי' ברוך אמר בשם רבי' תם דנוכל לעשות שנקבל עלינו בגזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיתן גט אבל לנדותו לא.
האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. ואמר רב אסי אין מעשין אלא לפסולות. והיכא דאין לו לזון ולפרנס איכא פלוגתא דרבוותא איכא מאן דאמר דמוסיפין על כתובתה אבל המיימוני וספר המצוות כתבו דיוציא ותהא כתובתה עליו חוב עיין לעיל פרק אף על פי [ס"ג ע"א] (סימן (ס"ז) [פ"ז]) אם חייב להשכיר עצמו.
<h2>דף עז:</h2>
עשרים וארבע מוכה שחין וכולן תשמיש המטה קשה להן ובעלי ראתן קשה מכולן רבי זירא לא יתיב בזיקיה. רבי אלעזר לא עייל באהליה. רבי אמי ורבי אסי לא אכלי מביעי דההוא מבואה. עד יהא להן רפואה.
<h2>דף עח:</h2>
האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס רב ושמואל דאמרי תרוייהו בין נפלו עד שלא תתארס בין נפלו משנתארס' וניסת הבעל מוציא מיד הלקוחות דתניא וכו' חזרו ונמנו וכו'. וכן הילכתא.
רבי שמעון חולק בין נכסים הידועים ובין נכסים שאינן ידועין אמר רבי יוסי בר חנינא ידועין מקרקעי אינם ידועים מטלטלי. רבי יוחנן אמר אידי ואידי ידועין הן ואלו הן שאינם ידועין יושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ההיא איתתא דבעיא לאברוחי נכסי מגברא כתבינהו לברתה לסוף אינסיבה ואיגרשה [ע"ט ע"א] קרעיה רב נחמן לשטרא אמר לא שביק איניש נפשיה ויהיב לברתא. מיתיבי הרוצה שתבריח נכסים כו'. עד רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום לכשארצה הא לא כתבה הכי קננהו לוקח. לא קשיא הא בכולן. רב נחמן וברייתא במקצתה דגרסינן פרק מי שמת [קנ"א ע"א] חמשה עד שיכתבו כל נכסים וחדא מינייהו שטר מברחת ופריך ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל ומשני עשאוהו כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דרבי שמעון פי' בקונטרס היא הודיעה לעדים שלהבריח מתכוונת. ור"י פירש דלא אמרה מידי אלא הדבר ידוע שלהבריח נתכוונה ולא דמי לדברים שבלב. יש פוסקים דלא כרבי שמעון. ולר"י נרא' דהילכתא כוותיה מדקאמר ואליבא דרבי שמעון ולא קאמר אליבא בלא וי"ו. וכבר בא שטר מבריח נכסיו לפני ר"ת שהבריח נכסיו מב"ח ומכתובת אשתו. ופסק רבינו תם שהשטר קיים דדווקא הכא קורעים שטר הברחה דהוי נכסים (שאינן) ידועין לבעל. אבל במעשי' הללו אי לא קננהו לוקח קננהו בעל חוב והאשה ודאי למתנה גמורה איכוון. יש פוסקין הילכתא כר' יוסי בר חנינא. ורבינו חננאל פוסק כר' יוחנן וגאונים פסקו הא דשטר מברחת לא קנא דדווקא בדהדרא בה המברחת אבל אי לא הדרא כגון שמתה זכה הקונה במה שבידו כדאיתא פ' השולח [מ' ע"א] ההוא עבדא דבי תרי קם חד מנייהו שחרריה לפלגא דידיה והוצרך גט שיחרור מן הקטן משום דלא הדר ביה האב.
<h2>דף עט.</h2>
נפלו לה נכסים או פירות התלושין מן הקרקע יקנה בהם קרקע ואוכל פירות וכו'. אמר חד מנייהו נזבן ארעא ואמר אידך נזבן בתי זבני ארעא. בתי ודיקלי בתי. דיקלי ואילני (אילני) [דיקלי], אילני וגופני אילני וכו'.
הלכה כרבי שמעון דמתניתין בפירות התלושין מן הקרקע.
<h2>דף עט:</h2>
ולד בהמת מלוג לבעל. ולד שפחות מלוג [לאשה] חנניה אמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג. והלכה כחנניה. ומודה חנניה שאם נתגרשה נוטלתו משום שבח בית אביה. הגונב ולד בהמת מלוג משלם כפל לאשה. פירות תקינו רבנן לבעל ולא פירות דפירות. פירש ר"י דווקא פרי דפרי הבא מאליו כגון כפל אבל פרי דפרי ממש אמרינן לעולם אוכל פירות. הכניסה לו עז לחלב ורחל לגיזתה תרנגולת לביצת' דקל לפירותיו אוכל והולך עד שיכלה הקרן עיילא ליה גלימא מכסה ואזיל עד דבלי.
נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע. רשב"ג אמר לא תמכר.
המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואפי' לא אכל כי אם גרוגרת אחת והוא שאכל דרך כבוד. [פ' ע"א] עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות. פירש ר"י הא דאמרי' פ' חזקת הבתים [ל"ו ע"א] אכלה שביעית וכלאים אינה חזקה איירי בדאוכל פירו' שהם איסור. מיהו יש גורסין שם הרי זו חזקה. ואם תאמר דהכא משמע דעצי כלאים מותר ובפרק כל שעה [כ"ו ע"ב] משמע דקשין אסורים. התם מיירי בזורעו כלאים מעיקרא והכא מיירי בזרוע ובא והוסיף הפרי מאתים ולא העץ.
הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. פירש ר"י הא דלא תני ליה בהדי נשבעין ונוטלין דהתם לא מני אלא במכחישין זה את זה. אבל הכא אינה מכחישתו כמה הוציא להכי השבועה מוטלת עליו. פירש רבינו חננאל שמעינן מהכא כל היכא דחד ידע ואידך לא ידע נשבע (האי דידע) ושקיל. פסק רב אלפס במורדת על בעלה בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול.
<h2>דף פ.</h2>
אמר רב אשי והוא שהיתה הוצאה כנגד השבח אבל אם הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח. בעל שהוריד אריסין תחתיו אי בעל אריס הוא איסתלק אריסו. ואי לא אריס הוא ארעא לאריס קיימא. פירש ר"י הא דאמרינן [ב"מ ע"ו ע"א] השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו, הכא האריסים ידעו שהקרקע של האשה ועל דעת כן נכנסו שאם יגרש אשתו שיפסידו.
בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום. אביי אמר שמא תכסיף. רבא אמר משום רוח ביתא. איכא בינייהו ארעא דמקרבא למתא אי נמי זוזי ועביד בהו עיסקא. והילכתא כרבא.
<h2>דף פ:</h2>
שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודו בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים. מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאים עמה בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל ויורשי האב. ובית הילל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל. נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האשה. פירש בקונטרס כי היכי דפליגי אמוראים פרק מי שמת [קנ"ח ע"ב] איכא למאן דאמר בחזקת יורשי האב. ואיכא מאן דאמר יורשי הבעל. ואיכא מאן דאמר יחלוקו. הכי נמי פליגי הכא. ואין נראה לרבינו תם דהכא כולי עלמא מודו בחזקת יורשי הבעל דיבם מוחזק וגרסינן כתובה ולא גרסינן וכתובה עיין פרק מי שמת [שם] ופרק החולץ [ל"ח ע"א]. שומרת יבם שמתה יורשי הבעל קוברי' אותה.
כנסה היא כאשתו לכל דבר שמגרשה בגט ומחזירה ובלבד שתהא כתובת' על נכסי בעלה ואי לי' לה מראשון תקינו לה משני.
לא יאמר אדם לאשתו כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל (נכסיה) [נכסיו] אחראין פירש ר"י אין מכרו בטל [אלא] אם ימות או יגרש יכולה האשה לטרוף אבל כל זמן שאינו בא לידי גיבוי מכרו קיים. ואם יחד לה מטלטלין לכתובה ונאבדו לא אבדה כתובתה.
<h2>דף פא.</h2>
יבם הרוצה למכור בנכסי אחיו כיצד יעשה וכו'. פירש ר"י לאלתר מכרו בטל כיון דאין כותב לה נכסיו אחראין אפילו קודם שתבא לגבות בטל המכר.
<h2>דף פא:</h2>
היה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם מוציאין מידו וילקח הקרקע. והא דאמרי' [לקמן פ"ה ע"א] המוכר שטר חוב אפי' יורש מוחל. ואמאי לא מחיל הכא לנפשיה. ויש לומר דדווקא מוכר שלא נשתעבד בעל חוב ללוקח מעולם ואין המכירה (מוכרת) [מועלת] אלא לעניין שלא יוכל בעל חוב לומר לאו בעל דברים דידי את. אבל לבעל חוב דמלוה דמשתעבד מדרבי נתן להכי לא מצי מלוה למחול כיון דחב אחרים. עוד פירש ר"י פירוש אחר.
רבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. פירש ר"י הא דתנן פרק הכותב [פ"ד ע"א] מי שמת והניח מלוה או פקדון ביד אחרים וכו'. משמע דכתובה נגבית אפילו ממלוה התם אין היורשים מוחזקים במטלטלי להכי כתובה נגבית ממלוה.
<h2>דף פב.</h2>
משוך פרה זו ולא תהא פרה קנויה לך אלא לאחר שלשי' יום קנה ואפי' עומדת באגם משום דבידו הוא ודאמר מעכשיו.
בין ייבם ואחר כך חילק בין חילק ואחר כך ייבם לא עשה ולא כלום.
<h2>דף פג.</h2>
הכותב לאשתו דין ודברי' אין לי בנכס' ה"ז אוכל פירות ואם מתה יירשנ' א"כ למה כתב שאם מכר' ונתנה קיים, וכי כתב לה מאי הוי והתניא דין ודברים אין לי וכו'. (א"ר) [אמרי דבי ר'] ינאי בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא נחלה הבאה ממקום אחר [אדם] מתנה שלא ירשנה. פר"י אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעול' יכול לסלק עצמו מדבר שלא בא לעולם ואיכ' הוכחה מכאן להרמז"ל אדם שכתבה לו אשתו שמחלה שיעבוד כתובתה מקרקע שיקנה לא תוכל לחזור ולערער עליו אם ימכור הקרקע. כתב בשערים דרב האי גאון אדם שכתב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך טרם שנישאת לו ואחר כך נשאת ומכרה ונתנה מכירתה קיימת ואם תמות בחיי בעלה אין יכול להוציא מן הלקוחות וכדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה.
כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן אינו אוכל פירות ואם מתה יירשנה רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל (פירו') [פירי פירות] פירוש עד שיכתוב דין ודברי' אין לי בניכסיך ובפירותיהן ובפרי פירותיהן עד עולם. פירש רבינו חננאל הלכה כרבי יודא והלכה כרשב"ג (ולא דמי) לשאר כסות דהתם קל הוא להתנות שלא יתן. (במרדכי דף תקמ"ב ע"ג מבואר ומאריך).
כתב לה בחייך ובמותך אם מתה אינו יורשה. רשב"ג אמר אם מתה יירשנה לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה. אמר רב הלכה כרשב"ג. פסק רב אלפס דלית הילכתא כוותיה דקיימא לן בדבר שבממון תנאו קיים. ירושלמי [ה"א] אילין דכתבי מתה בלא בני תהדר ממון לבי נשא דבר שבממון הוא ותנאו קיים.
אי הכי נשואה נמי. אמר אביי נשואה ידו כידה. רבא אמר ידו עדיפה מידה. נפקא מינה לשומרת יבם. עיין פרק החולץ [ל"ט ע"א].
קנו מידו של בעל ועודה ארוסה אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו. רב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו. והלכה כרב נחמן בין בעורר בין בעומד בדבריו.
<h2>דף פד.</h2>
לעולם ירושת הבעל דאורייתא וכגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפח' אמור רבנן לישקול דמי וליהדר (כדתנן) [כדתניא] המוכר קברו ומעמדו באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו.
מי שמת והניח מלוה או פקדון ביד אחרים רבי טרפון אמר ינתנו לכושל שבהן רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשיו שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכים שבועה. משמע אשה גובה כתובה מן המלוה אף על פי שאינו נוטלת בראוי ולא דמי לבכור דאמרינן פרק יש נוחלין [קכ"ה ע"ב] אינו נוטל במלוה שאני אשה דמן הדין היה לה ליטול בראוי אלא משום דהקילו גבי כתובה כדאיתא פרק יש בכור [נ"ב ע"א]. אבל האידנא דמטלטלי דיתמי משתעבד לבעל חוב גבי בעל חוב מנייהו דיתמי בין תפס בין לא תפס כן כתב רב אלפס. וכל שכן בזמן הזה דינתנו לכתובת אשה דאפוכי מטרתא למה לי דאפילו היה בידם היתה גובה וכן פסק רבינו יואל הלוי ושאר גאונים ונמצא בתשובת הרבי שמואל מבנבערק האי דנחלקו במסכת כתובות היינו בימיהם דאין אשה גובה פורנא מהם אבל עכשיו פשיטא דאשה קודמת לכל לגבות מן הפקדון. אבל ממלוה אינו גובה כדפסק פרק יש נוחלין [שם] גבי בכור דאינו נוטל וכל שכן כתובת אשה. דגריע כדמוכח פרק יש בכור [שם]. ומיהו ממשכונות גביא אבל ממשכון של כותי דלא שייך צדקה לא קני אבל (במסכ' ע"ז) [בעובד כוכבים] מספקא לן אי הוי כזביני אי לא הילכך מספק' לן והמוצי' מחבירו עליו הראיה עד כאן לשונו.
<h2>דף פד:</h2>
ורבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל, כשתפסה מחיים פירוש בעל חוב אבל אשה לכתובה לא מהניא תפיסה מחיים כדאמר רבינא לקמן פרק אלמנה ניזונית [צ"ו ע"א] דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ופירש רבינו חננאל דהלכה כמר בר רב אשי דאמר בין למזוני בין לכתובה מאי דתפסה תפסה דקיימא לן הילכתא כמר בר רב אשי בכולי תלמודי בר מחיורי [חולין ע"ו ע"ב] ומיפך שבועה [שבועות מ"א ע"א].
ההוא בקרא דיתמי, בעל חוב אמר אנא מחיים תפיסנא, ובקרא אמר לאחר מיתה תפיש. אמר ליה אית לך סהדי דתפסיה. פירוש שבעל כרחו נטלו ממך דשוב אינו נאמן לומר לקוח. אמר ליה לא, אמר ליה מגו דיכול לומ' לא היו דברים מעולם מצי למימ' מחיים תפיסנא. והאמ' מר הגודרות אין להן חזקה שאני תורי הואיל ומסירי לרועה.
התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. מכאן משמע דלא קנה אף על פי שעשאו הבעל חוב שליח עיין פ"ק דב"מ [י' ע"א].
<h2>דף פה.</h2>
שדרינהו ביד חנן בריה דרבא אמר ליה הבו לי שטרא אמר ליה סיטראי נינהו אמ' ליה אית לך סהדי דפרעתי' אמר ליה לא. מגו דיכול לומר להד"ם מצי למימר סיטראי נינהו. לעניין שלומי שליח מאי אמר רב אשי אי אמר ליה שקול שטרא והב זוזי משלם ואפילו אי אמר הב זוזי ושקול שטרא משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותתי. פירש ר"י וגם רב אלפס הני מילי דאדכר ליה שטרא או בתחילה או בסוף אבל לא הזכיר לו לקיחת השטר לא משלם דומיא דחנווני על פנקסו [שבועות מ"ה ע"א] דאמר ליה את הימנתיה שלא הזכרת לי לקיחת השטר וגם לא אמרת ליתן לו בעדים. פירש ר"י לאחר שנתקנה שבועת היסת איירי דשליח לא הוי עד כדאמרינן פרק שני דקידושין [מ"ג ע"ב].
ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא אתו יורשים וקא תבעי לה מינה אמרה להו מחיים תפיסנא להו אמר לה אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים ולא יהבת ניהלייהו אמרה ליה לא אם כן תפיסי לאחר מיתה ולא מהניא. והא דלא מהימנא מגו דאי בעי אמרה לקוחין הן, דאין לומר משום דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה דהני מילי לגבות החוב, אבל אשה זאת לא נתכוונה לגבות החוב אלא לתופשה בתורת משכון לקנות האיגרות לדחוק היתומים לפורעה. ופר"י משום דהוי מגו למפרע כיון דאמרה מחיים תפיסנא ליה. פירש בקונטרס דאיתחזק בבי דינא. פירש רב אלפס השתא דבעל חוב גבי ממטלטלי דיתמי מהני תפיסה דלאחר מיתה. והא דאצרכיה רב נחמן לאתויי סהדי ה"מ מלוגא דשטרי דלא יכולה לומר לקוחין הן בידי דאין אותיות נקנות במסירה. אבל במידי אחריני דמצי למימר לקוחין הן בידי נאמן לומר מחיים תפיסנא ליה אפילו בימיהם. וחלוק על פירוש ר"י.
ההיא איתתא דאיחייב שבועה בבי דינא דרבא א"ל בת רב חסדא ההיא איתתא ידענ' בה דחשידה אשבועתא אפכה רבא אשכנגד' משום דקי' ליה בגוה דלא משקרא. עיין פ' שבועת העדות.
השתא דאמור מר קים לי בגוה מילתא היא (כגון אבא מרי ברי) דקים לי בגויה מרענא שטרא אפומיה. פי' לא מקרע קרעיה ליה אלא מרענא ליה, נפקא מינה לעניין היפוך שבועה כבת רב חסדא וכיוצא בדבר הזה כגון שהיה בשטר תנאי וזה אמר לא קיימת. וכת' רב אלפס בזמן הזה ליכא למימר קים לי בגויה וליכ' לאורועי שטרא או לאפוכי שבוע' אלא בעדות ברור' אדם נאמן מחמיצים הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר ויצא הדין לאמתו.
ההיא איתתא דאתחייב שבועה אמר ליה בעל דין תיתי ותשבע במאתן כי היכי דתיכסיף אמרה כתובו לי זכותאי דכי משתבענא שקילנא לא אשגחינן בה דהאי אשרתא דדייני דמיכתבא מקמי דליסהדו אחתימת ידייהו פסולה דמיחזי כשיקרא. עיין לעיל פ' שני [כ"א ע"ב]. (אף על גב דאמרי' בגמרא וליתא דלימחזי כשיקר' לא חיישי' עיין במרדכי פ' מרובה ולעיל פ"ב בתוס' דף כא ושם מפורש).
<h2>דף פה:</h2>
ההוא דאפקיד מרגניתא בי רבי מיישא שכיב רבי מיישא ולא פקיד אתא לקמיה דרבי אמי אמר חדא ידענא ביה ברבי מיישא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא אמרן אלא באיניש דלא עייל ונפיק וכן הלכה. ואם תאמר דילמא מציאה אשכח. ויש לומר מילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי. לכאורה נראה דאפילו אמיד הא קא יהיב סימנא. ואם תאמר דילמא זבנה מיניה והכא היה יכול לפרש דצייר בסדיניה ומניין הוה ידע סימנא אבל קשה מכסא דכספא דבסמוך ופי' הר"ם דהכא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. והא דאמרינן בפרק איזהו נשך [ע' ע"א] גבי דהבא פריכא אבל דבר מסויים לא דילמא אתי איניש ויהיב סימנא ויהבינן ליה. צריך לפרש שהביא בעל חפץ עדים שהפקיד לזה כלי שכך וכך סימן יש בו וכיון שמצאו בית דין הסימן יש להם להראות לעדים ויכירו שזה הוא ובכאן יש לפרש דשני הטעמים אני צריך דלא אמיד ויהיב סימנא.
ההוא דאמר נכסיי לטוביה אתא טוביה הרי בא טוביה, אתו שני טוביה וכו'. עד שודא דדייני. פירש בקונטרס אומדין דעתו של נותן. ורבינו תם מפרש דעתו (של) [דנותן] הדיין למי שירצה יתן כדאמרינן סוף פרק קמא דגיטין [י"ד ע"ב] מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה שודא עיין שם.
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל, ומודה במכנסת שטר לבעלה שאינה יכולה למחול. ואמרינן פרק מי שמת [קמ"ז ע"ב] שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאין היורש יכול למחול.
קריביתיה דרב נחמן זבינתיה לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבה אתו יורשים וקתבעו לברתה [פ"ו ע"א] מחלה ברתה כתובתה לגבי אבוה. פירש ר"י דלא מחייב המוחל לשלומי אפילו למאן דדאין דינא דגרמי אלא דמים שנותן הלוקח אבל השטר או הכתובה אינו צריך לשלם דאי לאו הכי מה היתה מרווחת. ועוד יש לומר דווקא כתובה אינה חייבת לשלם הכל דאינה עומדת מתחילה בברור לגבות אבל שאר [מוכר] שטר (מכר) שהוא עומד בברור לגבות אם לא ימחלנו צריך לשלם הכל. ומעשה באחד שהקנה לחבירו מלוה ורצה למוחלו ורבינו אליעזר בר שמעון פסק דהא דאמרינן הכא דיכול למחול היינו דווקא במכר שטר אבל אם הקנה לו מלוה עצמו כגון מטלטלי אגב מקרקעי או בחליפין לא אמר שמואל דמחיל (כתב) [כמו] מתנה. וכתב רב האי גאון אם קבל עליו הלוה בקניין או בהודאתו לפני עדים שזקפו עליו מלוה לקונה אין המוכר יכול למחול כדאמרינן אי פקח וכו'.
<h2>דף פו.</h2>
אכפיה רפרם לרב אשי ואגבי ככשורא לצלמי. וכן הלכה כרבי מאיר בדינא דגרמי.
האי מאן דאיכא עליה כתובה ובעל חוב, (ואי לית) [ואית ליה] ארעא וזוזי לבעל חוב יהבינן זוזי ולאיתתא ארעא. פירש רבינו תם שלשה דינין, בעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא. ואי לית ליה אלא ארעא לא כפינן ליה למיטרח ולמייתי זוזי. ובניזיקין אפילו אי אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא. ובשכיר כפינן ליה לטרוח ולמכור וליתן מעות לפועל.
ואי ליכא אלא ארע' ולא חזיא אלא לחד מינייהו, לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן. פירוש בקרקע דליכא דין קדימה כגון לוה ולוה וקנה קרקע אי נמי מטלטלי דלא שייך קדימה. אבל בקרקע שהיה לו תחילה ואחר כך לוה ונשא אשה כל הקודם בשטר זוכה בקרקע ואם זמנו שוה כתב רבי' אבי"ה לבעל חוב יהבינן הקרקע. ובמטלטלי אם המחוייב חי וגירש את אשתו נותנין לבעל חוב ולא לבעלת הכתובה בין שהיא מוקדמת בין שהיא מאוחרת דבעל חוב גובה ממטלטלי מדינא כשהלוה חי כדאמרינן [ב"ק י"א ע"ב] מיניה אפילו מגלימא דעל כתפאי. והכתובה אינה נגבית ממטלטלי אלא מתקנת הגאונים. והיכא דמית לוה ואין כאן לגבות אלא אחד מהן דין הוא שיחלוקו שניהם כל אחד כפי חובו שאין דין מוקדם ומאוחר במטלטלין וכל אחד אינו גובה רק בשבועה.
תולה מעותיו בכותי היה. כתב הרמז"ל הני מילי היכא דידוע לנו שיש לו מעות אבל אם אין ידוע לנו אפילו ראינו שיש לו מעות בידו ואמר אינן שלי אלא של פלוני לא משגחי' ביה להשביעו דאין נשבעין על טענת שמא כדמשמע הכא תולה מעותיו בכותי הוה ולא השביעוהו.
לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי אמר ליה (תניינא) [תנינא] במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל מצות עשה כגון אומר לו עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. ופשיטא דכופין ועל יתומים בדלא הניח אביהן אחריות נכסים מצוה על היתומים ואין כופין כדאמרינן פרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"ב] גבי ההוא דשביק קטינא דארעא וטעמא דמצות כיבוד הוי מצו' עשה שמתן שכרה בצידה. ואין ב"ד שלמט' מוזהרין עליה. ומה שפי' בקו' לקמן דהוי מצוה דרבנן משום הכי אין כופין אין נר' לר"י דהא מצוה לקיים דברי האב דרבנן וכופין כדאמ' פ' השולח [מ' ע"א] כופין היורשין לשחרר.
<h2>דף פו:</h2>
המושיב אשתו חנוונית או מינה אפוטרו' אינו יכול להשביעה ר' אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה. פסק רב אלפס הלכה כת"ק אבל ר"ח ור"ת פסקו כרבי שמעון דאמר כל זמן שתובעת כתובתה יורשים משביעין אותה אפילו פטרה מן הנדר ומן השבועה כאבא שאול בן אימא מרים אינה תובעת כתובתה לא הוא ולא יורשיו יכולין להשביעה אלא על טענת בריא. ומעשה בא לפני ר"ת באחת שהושיבה בעלה חנוונית ומינה אפוטרופסה והיתה נושאת ונותנת כדרכה מעות ואמרה שאינן שלו. ופסק רבינו תם שאין הבעל יכול להשביעה מטעם שביארנו. ופסק הר"ם ז"ל דווקא אטענת שמא אבל אם טוען בודאי גנבה משביעין אותה והיכא דנתעסקה בממון לאחר מיתת הבעל יורשים משביעין אותה אפי' בטענת שמא. ועל האלמנה שייחד לה בעל קרקע שהיה דר בו לכתובה גובה כתובתה מאותה קרקע בלא שבועה כדאמרינן (פר"ק) [ריש פרק אע"פ נ"ה ע"א] יחד לה כו'.
רבי אליעזר סבר על ידי גילגול. פירש בקונטרס אין מגלגלין בשבועה דרבנן. ואין נראה לר"י דהא בפרק כל הנשבעין [מ"ח ע"ב] מסקינן דמגלגלין בדרבנן אלא הכא דאמר לא מצינא למיקם בהדך כיון דמגלגלת עלי.
כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע את יורשים והבאים ברשותה. פירוש מי שמכרה או נתנה להם.
<h2>דף פז.</h2>
הלכה מקבר בעלה לבית אביה אין משביעין אותה. רב מתנה אמר אפילו בין מיתה לקבורה לא משביעין לה דהא אמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבינן בלא אכרזתא. פירש בקונטרס לכרגא של יתומים מיהא לשאר צורכי יתומים מכריזין. ואין נר' לר"י מדפריך בריש פרק שום היתומים [כ"ב ע"א] ממתניתין דמכריזין אההיא דאין נזקקין ולא משני דמתניתין איירי לצורך יתומים, אלא לכל צורכי יתומים לא בעי הכרזה והכא לכרגא פירוש למס האשה דהאלמנה דהיתומים חייבים למזון האשה ולקבורת אביהן של היתומים הילכך לא משביעין לה. אבל בשערים דרב אלפס כתב אף על פי שכתב לה הבעל שטר נאמנות ממנו ומיורשיו לא יועיל לה להוציא כתובה מיורשיו בלא שבועה אם לא פירש שתגבה כתובתה בלא שבועה. מעשה באשה אחת שלא נשבעה על כתובתה וציותה מחמת מיתה ליתן לקרוביה כך וכך והבן טען שלא נשבעה על כתובתה ופסקו שאין בדברי הבן ממש אך המקבל מתנה נשבע שלא אמר לו שהיתה פרועה כדאמרינן הכא יורשין משביעין הבאים ברשות פירוש למי שמכרה ונתנה להם קרקע וכל שכן אם תפשה האשה מטלטלי ומכרה או נתנה ומתה בלא שבועה. ורבינו ברוך היה חלוק. עוד כתב בספר אבי"ה מעשה שתפסה אלמנה מטלטלין ספרים בכתובתה ופסקו רבינו יוסף ורש"י דאם מכרה או נתנה קודם שבועה דאתו יורשי ומפקי לא שנא מקרקעי לא שנא מטלטלי אבל ראבי"ה פסק הלכה למעשה דמתנה קיימת והרי פלוגתא דרבוותא. והרמז"ל כתב דנראה לו דברי הגאונים עיקר דפסקו דאין המתנה קיימת דנכסי בחזקת יתמי קיימי.
נדר ושבועה אין לי (עליך ועל) יורשיך וכו'. מנכסיי אין יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה. דמשמת לאו נכסיה נינהו. מנכסיי אילין בין הוא בין יורשין אין יכולין להשביעה. אמר רב נחמן אמר שמואל משום אבא שאול בן אימא מרים בין בלא שבועה בין נקי נדר בין נקי שבועה יורשין משביעין אותה שהרי אמרו הבא ליפרע וכו'. והלכה כאבא שאול בן אימא מרים. והני מילי דלא כתב לה בין ממני בין מיורשיי אחריי אבל אי כתב בין ממני בין מיורשיי אחריי גובה בלא שבועה. פירש רבינו חננאל קבלנו דלא מיירי אבא שאול אלא בכתיבה בלא קניין אבל אם קנו מידו שפטרה משבועה גובה בלא שבועה אפילו מיתמי ובההיא מתיישבה ההיא דנפל עליו ועל אשתו דסוף פרק מי שמת [קנ"ח ע"א] דאמאי גובה יורשי האשה הא אין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו אלא כגון שפטרה בקניין עיין שם.
<h2>דף פז:</h2>
הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהוא פרוע וכו'. מאי טעמא דפרע דייק דמיפרע לא דייק. ולא שייך כאן מגו הואיל וטעמא משום דלא דייק והוא סבור שדקדק אין להאמינו במגו כי סבור לומר אמת, כי ההיא [יבמות קי"ד ע"ב] דמת בעלי במלחמה משום דאמרה בדדמי לא מהימנא במגו עיין פרק כל הנשבעין [מ"ה ע"ב] גבי בעל הבית טרוד בפועליו.
עד אחד מעידה, סבור רמי בר בר חמא למימר שבועה דאורייתא אבל קם הוא לשבועה. פירש בקונטרס דנפקא מינה דמדאורייתא מנקטינן חפצא. ואין נראה לר"י אלא נפקא מינה לעניין חשוד על השבועה דבדאורייתא אמר שכנגדו נשבע ונוטל ובדרבנן פטור דתקנתא לתקנתא לא עבדינא אי נמי נפקא מינה אם הוא רוצה להפך השבועה. פירש רבינו תם דעד אחד קם לשבועה לחייב שבועה ולפטור משבועה היכא דעד מסייע לנתבע. והר"ם ז"ל דן קל וחומר ומה להוציא מחייב שבועה אם מעיד שחייב לו כל שכן להחזיק.
מדרבנן להפיס דעתו של בעל. מכאן מוכיחין דנשבעין מדרבנן על כפירת קרקעות. וכן פסק רב אלפס פרק שבועת הדיינין.
<h2>דף פח.</h2>
אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא היכי עביד יהיב לה כתובה באפי סהדי ואוקי לה להנך קמאי בהלואה ומודה להו לסהדי.
וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה לא שנו אלא שאמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אמר לנו אבא לא לויתי נפרעים בשבועה שכל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי דמי.
הנפרע שלא בפניו רבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב נפרע שלא בפניו שלא יהא כל אחד הולך ולוה מעות והולך ויושב במדינת הים. נראה דהלכה הכי דסתמא דתלמודא קאמר הכי פרק שום היתומים [כ"ב ע"ב]. ופירש רבינו חננאל דבירושלמי [ה"ח] מסיק דמשלחינן בתריה תלת' איגרי אי אתי טבות ואי לא אתי מקטלינן (נראה לי מחלטינן) נכסיה.
<h2>דף פח:</h2>
הוציאה גט ואין עמה כתובה כו'. כתב בעל החפץ אשה שאבדה כתובתה ונתאלמנה או נתגרשה גובה אפילו תוספת ומביאין שתי כתובות או שלש מחברותיה ונותן לה בפחות שבהן.
<h2>דף פט.</h2>
שמע מינה כותבין שובר. פירש בקונטרס הא קיימא לן כמאן דאמר בבבא בתרא [קע"א ע"ב] אין כותבין שובר. ואין נראה לר"י דמסקינן התם דהאידנא דכתבינן תברי לא כתבינן שטרי מאוחרים מדמסיק הכא סתמא דתלמודא ש"מ דהכי הילכתא.
מגו דיכול לומר לא גרשתיך. פירש ר"י הא דאמר רב המנונא [לעיל כ"ב ע"ב] אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת הני מילי כשאינה תובעת כתובה כדאמרינן פרק האשה שהלכה [קי"ז ע"א] מת בעלי התירוני מתירים אותה לינשא ונותנין לה כתובה, אמרה תנו לי כתובתי אין נותנין לה כתובה. אבל לינשא מתירין פר"י והלא אם היא אומר' לא גרשתני היה חייב לה שאר כסות ועונה. ותירץ כיון דהיא אומרת גירשתני ותובעת כתובתה והוא אומר לא גירשתיך הוה ליה טענו חיטין והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים והכי קיימא לן.
<h2>דף צ.</h2>
מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. פרק כל הנשבעין [מ"ח ע"א] מוקי כגון שנשבעה ומתה אבל לא נשבעה אין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו.
שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. פר"י הא דאיתא בשילהי פירקין [צ"ה ע"א] הראשונה מוציאה מיד השנייה אלמא מה שגבה לא גבה. ותירץ דהתם במטלטלי לפיכך מה שגבה גבה אבל מקרקעי מה שגבה לא גבה.
<h2>דף צא.</h2>
הילכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובה בנין דכרין, וכתוב' נעשית מותר לחבירתה. והני מילי אחת בחייו ואחת במותו אבל שתיהן בחייו עד שיהא שם יותר על שתי כתובות דינר. כתב ר"י בעל העיטור דווקא מתה אחת בחייו ואחת במותו דשתיהן מתו. אבל אם לא מתה אין לבני ראשונה כתובת בנין דכרין אף על גב דאיכ' מותר דינר וכן פירש רבינו חננאל והגאונים.
שאל גאון נשא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא ולזו בנים ולזו בנים ונטלה שנייה כתובה ועודה בחיים יש לבנים ראשונים כתובת בנין דכרין או לא. והשיב כי דבר זה אינו מפורש לא שמעינן בישיבות מי שנתן כתובת בנין דכרין לבנים ואשת אביהן קיימת. אבל בתשובת רבינו קלונימוס מלוק"ש דייק שנייה דומיא דיורשיה ובין היא בין יורשיה מקדם הוא דקדמי האיכא שקלי והאריך וכתב הרמז"ל בתשובה כיון דאיכא פלוגתת דרבוותא לא עבדינן עובדא. ועוד יש הרבה גאונים כתבו ובטל לגמרי כתובת בנין דכרין.
היה שם יותר דינר אילו נוטלין כתובת אמם ואילו נוטלין כתובת אמם ואם אמרו יתומים מעלין אנו על נכסי אבינו יותר דינר אין שומעין להם וכו', מרובין ונתמעטו כבר זכו בהם היורשים. פירש בקונטרס חולקין בשוה. וכן פירש רבינו חננאל אף על גב דבפרק מי שמת [קל"ט ע"ב] אמרינן בין מועטין בין מרובין ונתמעטו יד הבנים על העליונה ולא אמרינן מועטין ונתרבו זכו בהן הבנות משום דבכל דוכתא אזלינן בתר נחלה דאורייתא.
<h2>דף צא:</h2>
ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי שכיב הוו ליה תרי אפדני זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה וכו'. עד אי שוי לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא זוזי ומסתלק, סבר רמי בר חמא למימר היינו מתניתין אם אמרו יתומים וכו'. וטירפא היכי כתבינן והילכתא בחמש(ה) מאה. דלא חשבינן ליה כמו שבח.
אמר ליה מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן. וצריך לומר כשחייב מודה. אי נמי דשמתיה ומת בשמתיה. וצריך לומר שירשו היתומים חמשים זוזים מלבד הקטינא וכן פסק רבינו שמואל הלוי.
ההוא גברא דזבין לכתובה דאימיה בטובת הנאה אמר ליה אי אתי אימיה ומערערא לא מפצינא לך שכיב ולא עירערה אתא איהו וקמערער סבר איהו במקום אימיה קאי אמר ליה רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עליה אחריות דידיה מי לא קביל מכאן פירש רבינו תם הא דאמרינן פרק יש נוחלין ובפרק קמא דבבא בתרא [ב"מ ט"ז ע"א] מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר ולא כלום הני מילי מה שאירש מאבא סתם. אבל אי אמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאי לאו הכי היאך מכר בן הכתובה הילכך היכא שמברר את המכר המקח קיים. עוד ראיה מהא דאמרינן פרק מי שמת [קנ"ט ע"א] בן שמכר בנכסי אביו ומת בחיי אביו בן הבן מוציא מן הלקוחות ומפרש טעמא משום דאמר מכח דאבוה דאבא אתינא.
<h2>דף צב.</h2>
ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרו לראובן באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקטריף מינה. נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דנפשיה קביל עליה. ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה באחריות ואתא בעל חוב דיעקב וטריף מיניה דראובן. דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה. ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ולא אמרן אלא דזבן ללוי בינונית ולא שביק בינונית דכוותה גבי שמעון.
<h2>דף צב:</h2>
ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא בעל חוב דראובן וטריף ליה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דין דידי את ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות דאמר ליה לא ניחא לי דלהוי תרעומת עלי.
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון חבירו שלא באחריות ויצא עליו עסיקין [צ"ג ע"א] עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור. מאימת הוי חזקה מכי דייש אמיצרי. ואיכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמ' ליה אחוי טירפא ואשלם לך.
<h2>דף צג.</h2>
מי שהיה נשוי שלש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה. היה שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושלשה מאות שלשה דינר של זהב. היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש [מאות] ששה דינר זהב, וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פיחתו כן חולקים. כך פסק רב אלפס כרב[י] דאמר חולקות בשוה והאריך מאד וכן פירש רבינו חננאל דהלכה כרבי.
<h2>דף צג:</h2>
אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים פיחתו והותירו לאמצע. אמ' רבה מסתברא מילתיה דשמואל כשלקחו שור לחרישה אבל לא נמלכו לטביחה. רב המנונא אמר אפילו שור לטביחה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הותירו דמתניתין זוזי חדתי פיחתא איסתירא דצוציתא. והילכתא כשמואל ואליבא דרב המנונא. תוספתא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ועשו בפרקמטיא השכר לאמצע ואם התנו ביניהם זה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו והא דאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא [י"ג ע"א] בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמא' עובד לזה יום אחד ולזה שנים התם לא נשתתפו דמן השמים הקנו לו ודמי ללקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. עוד יש (בתוספות) [בתוספתא פ"י ה"ה] שלשה שהטילו לכיס ונגנב ממנו השאר מביאין לאמצע וחולקין. תשובה. שלשה שנשתתפו להלוות חוב ונטל הכותי מעות חלק האחד והשאר לא הוצרך אם שתק הנותן ולא תבע מאחרים חלקו נותן לאחים חלקן מרבית. אבל אם תבע מהן חלקו ולא נתנו יטול הנותן כל הרבית. (במרדכי דף תקמ"ג קצת בסיגנון אחר ומאריך).
<h2>דף צד.</h2>
תרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד, ואזיל חד מינייהו בהדיא לדינא לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותם עבד. מתניתין היא הראשונ' נשבעת לשנייה ושנייה לשלישית ואילו ראשונה לשלישית לא משום דשליחותה עבד. אמר ליה מי דמי התם שבועה לאחד שבועה למאה הכי מצי אמר אי הואי התם טענינן טפי. ולא אמרינן אלא דליתיה במתא אבל דאיתיה במתא איבעי ליה למיתי. כתב רבינו אבי"ה הני מילי כשתובעין אבל אם אחין או שותפין נתבעין לא איבעי להו למיתי דדיו לאדם לבא כשיתבעו' וכן פסק הרמז"ל באחד שתבעוהו מקצת הקהל עבור מס וכיוצא בזה דכל הקהל שהיו באותו הפעם שם אינם יכולים לחזור ולתבעו. כתב רבינו משה מיימוני אחד מן האחים או מן השותפין אינו צריך הרשאה כל זמן שלא מיחה השותף והוא בעיר אבל אם אינו בעיר מצי הנתבע לומר דון עמי בחלקך או הבא הרשאה. ראובן ושמעון הלוו על סוס והלך שמעון ושיתף לוי עמהן למען יטריח להאכיל הסוס בביתו ומשכן לו הסוס ומת הסוס לאו כל כמיניה דראובן למימר אני לא שיתפתי לוי כיון דהוה בעיר איבעי לי למיתי ולא אמרינן אבד משכון אבדו מעותיו כיון דנאנס ומכאן הוכיח רבינו ברוך דגבי שליחות לא בעינן רק גילוי דעת וכן בהאיש מקד' [מ"ה ע"ב] ודילמא ארצויי ארציה קמיה ושתיק.
איתמר שני שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני והילכתא כשמואל. ודווקא בשטרות של שני לקוחות או שטרות של שני מקבלי מתנות. אבל שני שטרות הודאות והלואות היוצאים ביום אחד רב אמר חולקות ובההיא לא פליג שמואל. פירש רבינו חננאל קבלה בידינו דשודא דדייני דווקא במקרקעי ודווקא בדיין מומחה. ולר"י נראה שודא נמי במטלטלי דגבי שליח מייתי לה בתוספתא פר' קמא דגיטין [י"ד ע"ב].
<h2>דף צד:</h2>
אימיה דרמי בר חמא כתבה נכסיה בצפרא לרמי בר חמא וכו'. פירשו הגאונים הך מילת' בשטר בלא קניין כגון כתבה לו על הנייר שדי נתונה לך דאי בקניין לא היתה יכולה לחזור ממי שנתנה לו שחרית דאין לאחר קניין כלום כשפסקו מאותו עניין.
הנהו תרי שטרי חד כתוב ביה ט"ו בניסן וחד כתיב ביה ניסן סתמא. אוקמא להך דט"ו בניסן בנכסים ואידך ידו על התחתו' אימר בר עשרים ותשעה בניסן את ולא ליכתבו ליה טירפא מאייר כי יאמרו לקחות בר חד בניסן את והנחנו לך מקום. מאי תקנתא לכתבו הרשאה. יש גאונים המדקדקים מכאן מדלא קאמר בר שלשים בניסן את מכלל דיום שלשים נמנה לחדש הבא. אך למועדים נמנה לחודש שעבר ורבינו אבי"ה כתב ביום שלשים שעבר ויש שכותבין ביום עיבור לחדש שעבר. ויש כותבין ראש חדש סתם ונמצא בתשובת ר"י מויינ"א שפסל שטר שכתוב בו חדש הבא. בספר מצות קטן כתב שאין לכתוב גט באותו יום משו' פלוגתא דרבוותא (עיין בגיטין סימן קס"ה וכן כתב במרדכי בגיטין דף תרי"ו עמוד. ומצאתי בקובץ שאפילו בשראש חדש רק יום אחד גם כן אין ליתן בו גט כי ספק אם לכתוב באחד בחדש או ביום אחד).
<h2>דף צה.</h2>
מי שהיה נשוי ב' נשים וכתבה ראשונ' ללוקח דין ודברים אין לי בניכסי שנייה מוציאה מיד לוקח וראשונה משנייה ולוקח מראשון עד יעשו פשרה. תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה וכו'.
<h2>דף צה:</h2>
והילכתא אישתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי. אבל מעשה דפרדיסא דקש וכהאי גונא דאיהו איפסיד אנפשיה לא טריף ממשעבדי.
נכסיי לך ואחרייך לפלוני ועמדה ונישאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך כלום. כר' שמעון בן גמליאל דאמר אין לשני אלא מה ששיי' ראשון והני מילי דאמרינן כשהיא פנוייה ונישאת אבל אם נשואה ואמר נכסיי לך ואחרייך לפלוני אין לו לבעל דהכי קאמר לה אחרייך ליקני בעל לא ליקני. ואי הראשון ראוי ליורשו עיין פרק יש נוחלין [קל"ג ע"א] ופרק מי שמת.
אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה(ם) שלהן. ואין חייבים בקבורתה. פסק הרמז"ל אלמנה שאין לה יותר מכתובתה אינה חייבת בקבורת בעלה. והכי תניא בתוספתא [פ"ט ה"ד] ואמרינן פר' מי שמת בעל חוב גובה חובו ואשה כתובתה ואין משיירין אפילו קבורתו.
<h2>דף צו.</h2>
מציאת אלמנה לעצמה. כל מלאכה שאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשין חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו.
אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה אין מוציאין מידה. תשובת הרמז"ל אחד היה לו פקדון ביד אחד וצוה לפני אשתו ליתנו לאביו ולא מיחת אשתו ושוב היקל מחליו והלכך על משענתו בבית ואחרי כן הכביד חליו וצוה שנית בפני אשתו ליתן לאביו ומיחת אשתו ומת ונתן הנפקד הפקדון לאביו ופסק דכדין עשה דהלכה כרבי עקיבא פרק הכותב [פ"ד ע"א] דינתן ליורשים והכא אביו היה יורש דלא היו לו בנים ואי משום דהלך על משענתו והוי חזרה מן המתנה. עמד והלך בשוק תנן פרק מי (שמת) [שאחזו גיטין ע"ב ע"א] ועוד דמתנה שנייה הייתה במעמד שלשתן וקנה מיד דמעשים בכל יום שאדם נותן מטלטלין בלא דעת אשתו. דכי תקינו דורות אחרונים כתובה ממטלטלי מפני שאין להם שדות וכרמים בזמן הזה דומיא דגמלים של ערבייא הני מילי כשהן בעין ואפילו תפסה אחר מיתת הבעל והכי אמרינן אלמנה שתפסה מטלטלין בכתובתה אין מוציאין אותם מידה אפילו בימיהם שהיה שיעבוד על הקרקע עיין לעיל פרק הכותב [פ"ד ע"ב] דפסקו והילכתא כמר בר רב אשי.
אלמנה שתפסה כל ממון בעלה למזונות. כתב ריצב"א אם כן לא שבקת חיי לכל בריא דכל נשים גבירות יקחו אלף זוז כמו כלתיה דרבי שבתאי אלא בירושלמי משמע דוקא עד כדי כתובה אבל תפסה יותר מכדי כתובתה מפקינן מינה. וכתב רבי' משה מיימון אם מת והניח מטלטלין ולא תפסה אותם היורשים נוטלים אותם ומעלין לה מזונות כיון שאינה תובעת כתובתה אלא רוצה לזון ואינה יכולה לעכב ולומר יהיו מטלטלים מונחים בבית דין עד שאזון מהם שמא יאבדו. אבל אם הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרום ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות שאין אשה ובנות ניזונות אלא מנכסים בני חורין. כתב רבינו ברוך הא דמהניא תפיסה הני מילי בצבורין ומונחין בר"ה.
אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונותי' שתים בענייה ושלש בעשירה. והני מילי לשעבר אבל להבא לא איבדה.
יתומי' אמרו נתננו מזונות ואלמנה אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראייה. נישאת עליה להביא ראייה. פר"י דווקא במזונות שעברו אבל להבא לעולם על היתומים להביא ראייה.
<h2>דף צז.</h2>
כיצד מוכרת אמר אמימר הילכתא מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום.
איבעיא להו זבין ולא איצטריך ליה זוזי הדר זביני ודוק' בדגלי בדעתיה דצריך זוזי למעבד בהו כך וכך. אבל אי לא גלי לא מחייב משום דהוי דברים שבלב ואינם דברים. במסכת קידושין פרק ב' דף (כ') [מ"ט ע"ב] ההוא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארץ ישראל ולא סליק וכו' התם נמי גילוי דעת וכתב בספר חכמה הני מילי מקרקעי אבל מטלטלי הוי ספק ואין מוציאין מיד הלוקח. פר"י יש דברים שאין מועיל בהם גילוי דעת כגון היה מוכר מלבושין אדעתא למיסק לארעא דישראל שאם לא (יאמר) [תאמר] כן לא היינו צריכים לשום תנאי אלא גילוי דעת אלא ודאי בעינן תנאי כפול כאותן דברים שאין אנו יודעים בירור דעתו. ויש דברים דאפילו גלוי דעתא אינו צריך כגון שטר מברחת דלעיל (פרק האשה [ע"ח ע"ב] סימן ק"ט) ובפרק מי שמת [קמ"ו ע"ב] גבי שמע שמת בנו וההיא דריש פרק אף על פי [נ"ד ע"ב] שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. [והרא"ם] כתב הא דאמרינן דברים שבלב אינם דברים דווקא היכא שסותר דברי פיו ותדע שהרי תנאי שאינו כפול או מעשה קודם לתנאי או לאו קודם להן אינו מבטל המעשה אף על פי שפירש בפירוש מחשבתו היינו משום ששינה מדרך המתנים (במרדכי דף תקמ"ה מאריך ומפרש) עיין מסכת נדרים [כ"ח ע"א] גבי נודרים לחרמים ולהרגים.
אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בבית דין רבי שמעון אומר מן הנישואין מוכרת שלא בבית דין מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין. פרק אילו מציאות [ל"ב ע"א] אינה צריכה בית דין מומחין אבל צריכה בית דין הדיוט דבקיאי בשומא.
<h2>דף צז:</h2>
כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. הני מילי בחיי בעלה אבל אחר מיתתו לית לה.
מכרה כתובתה או מקצת כתובתה לא תמכור השאר אלא בבית דין. וחכמים אומרים מוכרת היא ארבעה וחמשה פעמים. מוכרת למזונות שלא בבית דין וכותבת למזונות מכרתי. והילכתא כחכמים. גרושה לא תימכור אלא בבית דין.
<h2>דף צח.</h2>
אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום. וכן ההוא דאפקידו גביה כיסתה דיתמי ושמה לנפשיה. אמרי ליה מאן שם לך.
והילכת' מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה פירש בקונטרס שבועה שלא גבתה. ורבינו תם פירש שבועה שלא זילזלה. ואינה צריכה הכרזה.
אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים (או שוה מנה במאתים) או שוה מאתים במנה נתקבל כתובתה. [ע"ב] כאן שנה רבי הכל לבעל המעות הילכך דבר שיש לו קצבה חולקת. דבר שאין לו קצבה לבעל המעות. פירש רבינו תם דווקא בכהאי גונא שנותן לו מחמת תוספת דאמרינן קח עבור מקח ועוד אני מוסיף לך משלי אבל אם מכר לו בזול בסתם ודאי לבעל המעות. (במרדכי דף תקמ"ה עמוד ב' מפרש ומאריך). ועל ראובן ששלח לשמעון לקבל מעות וטעה הכותי במניין נראה דחולקין דהוי כדבר שיש לו קצבה ושוב חזר בו דכל טעות בין על ידי מקח בין שטועה במניין הכל לבעל המעות מטעם שכתבתי לעיל. ולר"י נראה שהכל לשליח שאם גנב וגזל והטעה הכותי מה טיבו של בעל הבית בזה ולא דמי לשאר טעות שנותן הכל בשביל שסבור שהמעות שוות כל מה שנותן לו. ועוד אם היה רוצה השליח היה מחזירם לכותי. ועוד אם היה הכותי נזכר היה חוזר על השליח ולא על בעל הבית. ובשם ריב"א נמצא דאם נתכוון השליח לזכות לעצמו הכל לשליח. אבל אם לא הכיר בטעות ונתנם לבעל הבית הכל לבעל הבית. ובתשובת של רב צמח צדקה נמצא דחולקים. שאל רבינו יב"א אם ראובן נתן מעות לשמעון לפרוע לכותי והלך מן העיר ושכח הכותי וראובן תבע ושמעון רוצה לזכות בשכחת הכותי והשיב דאם ברור שהכותי שכחו זכה שמעון ודמי להא דאמרינן בכריתות [כ"ד ע"א] הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה. אבל אם אינו ברור יכול ראובן לומר לא שכחו הכותי והיום או למחר יחזור ויתבע ממני הילכך יחזירם שמעון לראובן. וכתב הרמז"ל על ראובן שביקש משמעון לקנות לו בגדי' ונתן לו כל המעות והוא לא פרע לכותי אלא מקצתו והשאר שכח יותר משנתיים ועתה תובעם ראובן תן לי השכחה ואם ישאלם הכותי עלי לפרוע לך ופסק שיחזי' שמעון לראובן כל המעות שנשארו בידו ואפילו למאי דפסקינן לעיל דהכל לשליח הני מילי כשהכותי טועה ונותן לשליח אז זכה השליח באותו תוספת אבל בנדון זה מאיזה טעם יקנה השליח הלא כשראובן אמר לו תנם לכותי לא זכה בהם הכותי דלא אמרינן תן כזכה אלא לגבי ישראל ואפילו אמר זכה לכותי דכותי לית ליה זכייה דזכייה מטעם שליחות וכהאי גונא אמרינן סוף פרק קמא דגיטין [י"ד ע"ב] הולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו והאריך עוד. ואם רצה השליח לקדש השם ולהחזיר לכותי יקדש בשלו ולא בשל אחרים נמצא כתוב בשם רשב"ם אדם שאומר לחבירו מכור לי טלית זה בחמשה דינרים ומכרו בששה הכל לבעל הטלי' דדבר שאין לו קצבה הוא וגם הוא לא אמר לו המותר יהא שלך אבל אם מכרו בחמשה דינרים והכותי נותן לו ששה דינרים המותר לשליח.
היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל אפי' היא אומרת אחזיר את הדינר ליורשים רבי שמעון בן גמליאל אומר מכרה קיים עד שתשייר בשדה בת תשעה קבין וכו'. היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון מנה ודינר מנה של אחרון בטל ושל כולם קיים. ירושלמי [ה"ה] כגון שמכרה להן בארבע שטרות אבל מכרה להן בשטר אחד פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאיפליגו כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד והיו עדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי יוחנן אומר מאחר שפסולין לזה פסולין לזה. וריש לקיש אמר כשרים לזה ופסולים לזה. אמר רבי אליעזר מתניתין מסייע לרבי יוחנן.
<h2>דף צח:</h2>
אמר לשליח זיל זבין מארעא דידי לתכא ואזיל וזבין כורא מוסיף על דבריו הוי. אמר ליה זבין לי כורא ואזל וזבון לתכא מעביר על דבריו הוי.
<h2>דף צט:</h2>
אמר לאחד ולא לשנים. האמר לאחד ולא לשנים. אמר סתמא לאחד אפילו למאה. ופריך אף על גב דטעה שליח אמר ליה טעה שליח לא קאמינא א"ל והאמר מר אין אונאה לקרקעות הני מילי טעה בעל הבית גופיה אבל שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.
שום הדיינים שפחתו זוז או הותירו זוז מכרן בטל, רבי שמעון בן גמליאל אומר אם כן מה כח בית דין יפה ואם עשו איגרות ביקורת. פרש"י בהכרזה. אפילו מכרו שוה מאתים במנה מכרן קיים.
<h2>דף ק.</h2>
והילכתא שליח כאלמנה. ואם טעה בכל שהו מכרו בטל. יש מפרשים דבשליח של אלמנה מיירי.
אמר רב נחמן הלכה כחכמים. מסקינן הא דטעו הא דלא טעו. והילכתא כרב נחמן. ואם הגדילו אין יכולין למחות. ופסק רבינו תם שחולקין בגורל. ורבינו יב"א כתב בלא גורל. ופירש רבינו חננאל שמעמידים להם אפוטרו' לשמור כל אחד ואחד חלק התינוק שלו. ובוררין להן בית דין חלק יפה אבל אפוטרופוס לא יברור להן כלום ובית דין גופייהו לא יבררו להן אלא בגורל.
אמר רב יוסף ארמלתא דזבין אחריות איתמי ובית דין דזבין אחריותא איתמי.
<h2>דף ק:</h2>
בית דין שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. ואילו הן דברים שאין מכריזין עליהם עבדים וכו'. שטרות ומטלטלין שמא יגנבו. ועבדים שמא יברחו. אמר רב נחמן מעולם לא עשו ביקורת בנהרדעא משום דקרו ליה בני אכלי נכסי דאכרזתא.
אמר רב יהודה אמר שמואל מטלטלין של יתומים שמין אותן ומוכרין לאלתר. ורב חסדא אמר אבימי מוליכין אותו לשוקא ולא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק שוקא. רב כהנה הוה בידיה שיכרא דרב משרשיא בר חילקאי יתמא שהייה עד ריגלא. רבינא הוה בידיה חמרא דיתמי הוה לדידיה חמרא הוה מסיק ליה אתא לקמיה דרב אשי אמר מהו למישקלנא בהדן דילמא מיתניס נישבקינהו דילמא מיתקף אמר ליה זיל לא עדי' מדידך. פסק רשב"ם דהוא הדין בשני אחים או בשני שותפים מה שעושה בחלקו להרויח עושה בחלק חבירו וכן להפסד ובלבד שידוע שהוא זמן סחורה למכו' כדאמרינן סוף פרק כל הגט [ל"א ע"ב]. בשלש פרקים מוכרים את היין נפקא מינה לשותפי ובלבד שלא יהא פושע בדבר. ראובן הלוה מעות של יתומים על כוס של כסף ועל מעיל ולאחר ג' שנים טען אפוטרופוס היתומים לתת להן המשכונות להוליך למקום אחר פחות ממהלך יום. וראובן השיב אני ירא מעלילות בהגמון וכאשר יעריכו וישומו הנה כן אתן להן. ופסק הרבי ברוך דהדין עם היתומים כדאמרינן הכא הא דמקרב שוקא ואף על גב דאמרינן בערכין [כ"ד ע"א] מרגלית אין מעלין אותו ואין להקדש אלא מקומו ושעתו דווקא גבי הקדש דמקרא נפיק. אבל יתומים לא עשו כהקדש אלא לתקנתו ותו דהכא פשע שהלווה לאלמים.
תנן בערכין [כ"א ע"ב] (ומביא באלפס דף תקכ"ח באריכות) שום היתומים שלשים יום וכו'. ומכריזין בבוקר ובערב. כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה כתובה ולבעל חוב את חובו. [שם כ"ב ע"א] אמר רב אשי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת בהן. ר' יוחנן אמר אף לכתובת אשה משום מזוני. אמר רב נחמן מריש לא מיזדקיקנא לנכסי יתמי כיון דשמעתיה להא דאמרי יתמי דאכלי לאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו מיזדקיקנ' מעיקרא מאי טעמא לא רב פפא אמר משום פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהודה אמר משום אימא צררי אתפסוה. מאי בינייהו איכא בינייהו שחייב מודה. אי נמי דשמתיה ומת בשמתיה. והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. אמר רבא אין נזקקין ואי מזקיקנא מוקימנא אפוטרופוס לבד מנמצאת שדה שאינו שלו דאחזוקי סהדי שקרי לא מחזקינן (עד כאן באלפס).
הממאנת והשנייה והאיילונית אין להם כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות. ואם תחלה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה. אלמנה לכהן גדול וכו'. יש להן כתובה.
אמר שמואל ממאנת אין לה כתובה ולא פסלה מן האחין ולא מן הכהונה ואינה צריכה להמתין שלשה חדשים. וכל אילו הן בקטנה היוצאה בגט להפך. [ק"ז ע"ב] כיצד ממאנת אין לה מזונות כגון שהלך בעלה למדינ' הים ולותה ואכלה.
<h2>דף קא.</h2>
ולא בלאות לא שנו אלא בנכסי מלוג אבל נכסי צ"ב אית לה.
אמר שמואל לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להם. ונשים שאמרו חכמים אין להם כתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם אפילו תוספת. והיוצאה משום שם רע נוטלת בלאותיה. דאמר רב הונא זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין.
<h2>דף קא:</h2>
אלמנה לכהן גדול הלכה כר' יהודה דאמר אם הכיר בה יש לה כתובה אם לא הכיר בה אין לה כתוב'. אבל תוספת יש לה. גרסינן בפרק קמא דנידה [י"ב ע"א] הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס דאמר אשה שאין לה וסת משמשת בשני עדים שאם תשמש פעם ראשונה ושנייה ושלישית ומצא דם על שלו או על שלה בכל פעם ופעם הן הן עוותוה ויוצאת בלא כתובה ופירות ומזונות ובלאות ולא יחזיר עולמית ואם לא נמצא דם באחד מהן הן הן תיקוניה והרי היא ככל הנשים.
הנושא אשה ופסק עמה לזון בתה חמש שנים חייב, נישאת לאחר ופסקה גם כן לא יאמרו שניהם אנו נותנין מזונות כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן דמי מזונות. מתו בנותיה ניזונת מנכסים בני חורין. והיא ניזונת מנכסים משועבדים. פרק הניזקין [נ"א ע"א] מוקי לה כשקנו מידו. האומר חייב אני לך מנה בשטר פירוש שאינו חיי' לו אך רוצה עתה להשתעבד ולהתחיי' רבי יוחנן אומר חייב וריש לקיש אומר פטור. ופריך אי דאמר ליה אתם עדיי מאי טעמא דריש לקיש ואי דלא אמר ליה אתם עדיי מאי טעמא דרבי יוחנן. פר"י דיכול לומר משטה אני בך או אדם עשוי שלא להשביע עצמו משמע דצריך לומר אתם עדיי אף על [פי] שידעו וראו שעומדים שם עדים. והילכתא כרבי יוחנן. וירושלמי [ה"א] פליג עיין סוף פרק באלפסי.
<h2>דף קב.</h2>
כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' עמדו וקידשו ניקנין באמירה בין בתו נערה בין בוגרת. ובנישואין הראשוני' אבל לא האח על [ידי] אחותו ולא אשה על [ידי] בתה ואפילו קטנ'. אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו ליכתב או לא אמר ליה לא ניתנו ליכתב. בקונטרס פירש משום דסתם קניין לכתיבה עומד. ורבינו חננאל ורבינו תם פירשו שלא יועילו עד שיכתבו, או אפילו באמירה. ויש מפרשים דרבינא פליג על רב אשי ושמא רבינא בתראה הוה ולא רבינא סתם מיהו פוסקים כרב אשי ובפרק קמא דקידושין [ט' ע"ב] משמע דהודה לו רבינא יש מדקדקים דווקא עמדו מתוך הדברים וקדשו אבל הפסיקו לא וכן משמע פרק בתרא [ק"ט ע"א] הפוסק מעותיו לחתנו ופשט לו הרגל. מיהו התם מיירי בעני שאין לו מה ליתן או בעשיר והחתן אינו רוצה לטרוח להביאו לבית דין. וכשאין אב ואחרים פוסקים, אם החתן או הכלה עניים נעשה נדר. ואם החתן והכלה בעצמם פוסקים זה לזה כל שכן דניקנין באמירה וכגון זה פסק רבינו משה מיימוני ודווקא שפסקו דברי' המצויים בידם אבל דבר שלא בא לעולם לא. ופסק הרמז"ל דווקא שפסק האב דבר תלוי בו כגון סך ממון אבל אם פסק דבר התלוי בבנו ללכת למקום האשה או כיוצא בזה שמא נתרצה הבן לא אמרינן עיין פרק קמא דקידושין [פרק שני מ"ה ע"ב].
<h2>דף קב:</h2>
לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזוננה. זאת אומרת בת אצל האם לא שנא גדולה לא שנא קטנה.
<h2>דף קג.</h2>
ההוא גברא דאגר רחיים לחבריה לטחינה לסוף איעתר זבן רחייא וחמרא אמר ליה לאגירא עד האידנא טחיננא גבך השתא לא צריכנא הב לי אגר ריחייא. אמר ליה לא דמי למתניתין התם חדא כריסא אית לה תרתי לית לה. הכא אמר ליה טחון זבין טחון אתיב. והני מילי דלא משכח אגירא טחינא אבל אם ימצא השוכר טחינה בשכר דיי כופין אותו על מדות סדום ויהיב ליה שכר. וכן הדין נמי על כל אדם שפסק לזון חבירו שנה או זמן קצוב והוצרך לילך בתוך הזמן למקום אחר שצריך לתת (לה) [לו שם] כפי ברכת הבית. פר"י אי לאו היינו טעמא דטחון זבין טחון איתיב נמי המשכיר היה יכול לחזור כיון שהוא מפסיד דתרתי כריסתא לית ליה אלא נקט האי טעמא שלא יוכל המשכיר לחזור בו ויעכבנו השוכר בעל כרחו כיון שהמשכיר אינו מפסיד בדבר נפקא מינה למשכיר את ביתו והשוכר נדר לו לעשות שום מלאכה ולא נצטרך לה.
אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית אבא אין היתומים חייבים לזונה שם. אבל חייבים לתת לה כפי ברכת הבית.
בשעת פטירתו של רבי וכו'. כבד את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות אחיו הגדול הני מילי בחיי האב.
<h2>דף קג:</h2>
מזומן לחיי העולם הבא. פירש בלא יסורין ובלא דין דהא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
אותו יום שמת רבי בטלה קדושה. יש שרוצים לפרש כדאמרינן בירושלמי דמסכת ברכות [פ"ג ה"א] בטלה קדושת כהונה. והרבי חיים כהן היה אומר אילו היה שם כשנפטר רבינו תם היה מטמא לו שהיה גדול הדור. ולר"י אין נראה דהתם בבית פרס דרבנן איירי.
<h2>דף קד.</h2>
ומנח תפילין. אף על פי שחולי מעיים פטורין מן התפילין. רבי נקי היה והיה יכול ליזהר.
ולא ניהניתי אפילו באצבע הקטנה. פר"י אמרינן במדר' עד שאדם מתפלל שתכנס תורה לתוך פיו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך פיו.
כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם. בבית אביה עד כ"ה שנים. בפרק כל הנשבעין [מ"ח ע"א] מוקי לה כגון שנשבעה ומתה. בירושלמי מפרש לא מיסתברא אלא באשה שאין לה מזונות. אבל יש לה מזונות גובה כתובתה לעולם. פי' ראב"ן לאו דוקא בבית אביה אלא אפי' נישאת נשבעת ונוטלת וראייה מפרק השולח [ל"ה ע"ב] נמנעו מלהשביעה ומסיק רב נחמן אמר אפי' נישאת וכו'. משמ' שגובה כתובתה אחר שנשאת אעפ"י שלא נשבעה קודם נישואיה וכן פירש רבינו תם.
<h2>דף קד:</h2>
שני דייני גזירות היו בירושלים. פר"י חנן בן אבישלום גרסי' ביו"ד ולא גרסינן אבשלום דאמרינן פר' אמר להם הממונה [ל"ח ע"ב] ושם רשעים ירקב דלא מסקי בשמייהו.
<h2>דף קה.</h2>
קשיא תלתא אתרין, קשיא גזילות אגזירות. פר"י אינו סברא שיהא לדיין אחד שתי שררות דאין ליתן לאדם שתי שררות כשיש אנשים חשובים שיכולין ליתן שררה אחת לזה ואחת לזה. ובירושלים היו כמה בני אדם חשובים.
גוזרי גזירות שבירושלי' היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. פר"י הא דלא פריך הכא הכתיב ושוחד לא תקח כדפריך אקרנא. אר"ת משום דלא נטלו שכר מבעלי דינין אלא משל צבור. ור"י מפ' דהכא לאו בתורת שכר היו נוטלין אלא שכל שעה היו יושבין בדין ולא היה להם במה להתפרנס.
<h2>דף קה:</h2>
מלך במשפט יעמיד ארץ. פר"י דקאי אממון כדאמרינן הכא וגם קאי על דברי תורה כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין [ז' ע"ב].
לא לידון איניש למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה. לאו באוהב ושונא דאיירי ביה רבי יהודה [ורבנן] לגבי עדות איירי דלגבי דין אפי' רבנן מודו דפסו' כדמסי' פ' זה בורר [כ"ט ע"א] אלא התם באוהב שושבינו ושונא שלא דבר עמו ג' ימים אבל הכא מיירי באוהב שההנהו כי הנך דבסמוך דפרח גדפא מרישיה.
<h2>דף קז.</h2>
חנן אומר ב' דברים ואדמון אומר שבעה. מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אמר תישבע בסוף ולא תישבע בתחילה נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תישבע בתחילה ובסוף אמר רבי דוסא בן הרכינוס כדבריהם. אמר רבי יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן [איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש אמר שמואל מודה לי אבא בשלשה חדשים הראשונים שאין פוסקין שאין אדם מניח ביתו ריקם והילכתא פוסקין מזונות לאשת איש השיב רבינו משולם דלענין מזונות לאשה לא משהינא לאודעי דהא אקילו רבנן ליטול שלא בשבועה כר' יוחנן שאמר יפה אמר חנן] ואם יש ביד אדם מטלטלין של הבעל כופין הנפקד לתת לה מדרבי נתן ואם החזיר הנפקד לבעל אחרי שצווהו בית דין לתת לה חייב ליתן לה שנית עיין פרק כל שעה [ל"א ע"א]. ונותנין לה מזונות לו' חדשים אבל ליותר אין כח בית דין לכופו לעכב יותר. ואם בא הבעל לתבעו לנפקד בדין אין יכול לעכב ממונו אך מזונות לו' חדשים יתן לאשה. בספר אביאס"ף נראה שאם הלך בעלה למדינת הים מתוך קטטה ונתכוון לעגנה היא נאמנת בשבועה לטול מזונות לאלתר אבל נפרד מתוך אהבה בהא פליגי רב ושמואל. תשובת ר"י ראובן שהלך למדינת הים והפקי' ממון ביד שמעון ואמר לו אם תבא אשתי לפניך לא תתן לה כלום כי אם לבתי הקטנה ואף אם אמות. ועתה באתה אשת ראובן לתבוע. ויש רוצים לפרש אף על גב דפוסקין מזון לאשת איש הני מילי שלא מיחה אבל האי שמיחה אימור צררי אתפסה. או אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, ועוד מדקאמרינן ינתן לבתו אף לאחר מותו יש לחוש שמא אחד מקרוביה נתן לבת. נראה שהדין עם האשה כי מה שאמר ליתן לבתו לאחר מותו אין במשמעותו שיהא הממון עכשיו לבת כי אם שלו ורצה להפקיע כתובתה ואף על פי שכל רבותי' שוים שיכול אדם להפקיע במתנ' בריא במטלטלין בין כתובה בין מזונות הכא מדבריו של ראובן משמע שהממון שלו עדיין. ומה שאמרתי שהדין עם האשה לא ליטול מה שלוותה ואכלה קודם שפסקו לה בית דין מזונות אך אחרי שפסקו לה כן אני פוסק וכולו מתוך פר' בתרא דכתובות.
ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן. ובשבועה פירש בקונטרס ולהוציא מידה מה שנתנו לה בית דין ובשבועתו. ולר"י נראה נאמן להצריכה שבועה ופורע מה שלוותה ואכלה דאי לאו הכי לא תמצא לעולם מי שילוה לה.
ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונות. פירוש ולותה ואכלה לא יפרע שאם לא היו מלוים לה היתה דוחקת עצמה וכל זה מיירי בדספק' במעשה ידיה אבל אי לא ספקה לא כדמוכח פ' קמא דגיטין [י"ב ע"א] דקאמר בדלא ספקה אמאי רשאי. וכתב בספר מצות גדול נוהגין להצריך שתלוה בבית דין. וכתב רבינו אבי"ה בסימן תתקנ"ט דצריך לפ' בפני העדים דלשם הלואה מלוה לה ומכל מקום אין לו דין ודברים עם הבעל אלא עם האשה והיא תתבע את בעלה ואם מתה האשה אינו יכול להוציא מיד הבעל. (עיין במרדכי דף תקמ"ו עמוד ג').
<h2>דף קז:</h2>
האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאתה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה. אמר גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובת'. הרמז"ל פירש דווקא גרשני אבל אמרה מת בעלי מתפרנסת והולכת לעולם. ורב האי גאון פליג וכל העניין הזה מיירי בשלא שמעו בו שמת דבששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי.
והילכתא כוותיה דרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. והילכתא כוותיה דרב זביד דאמר מאני דקוניא דווקא אסיר. חיורי שרי. והני מילי דלית בה קרטופני אבל אית ביה קרטופני אסירי. פירש בקונטרס פלומא שמתיכים בו עופרת ולא נהיר' לרבינו תם דפרק איזהו מקומן [מ' ע"א] תניא מביא סיד וקוניא והוה ליה למימר אבר שהוא לשון הברייתא ופירש רבינו תם דהוא כלי חרס המצופה בהתכת זכוכית אבל אם התכו בו עופרת לא נאסר דהא אם היה כולו של עופרת לא נאסר אבל זכוכית אין יכולין להתיכו יפה והילכך גרע יותר מאילו היה כולו זכוכית. ובזה אני מיישב מה שיסד הפייט תחילה ומאני דקוניא בפחרא משולה. ואחרי כן מותרים בהדחה כבורמי דגללא.
מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אמר אבד מעותיו בני כהנים גדולים אומרי' ישבע כמה הוציא ויטול אמר רבי דוסא כדבריהם. אמר ר' יוחנן יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי. כתב הר"ם ז"ל נראה דהאב שפרנס את בתו על סמך הבעל הפסיד דקיימא לן שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו ואין לחלק בין אב לאחר כדאמר רבי אסי בירושלמי בין אב בין אחר אינו גובה ולא איתמ' שם הילכתא מיהו היכא דלותה כגון שאמר' לאביה או לאחר הלויני ואני אפרע פסק רש"י דהמלוה תובעה והיא תובעת בעלה והוא חייב לפרוע. וראיה מדאמרינן גבי ממאנת היכא דלוותה ואכלה דלית לה מזוני מכלל דאשה בעלמ' שלות' ואכלה חייב הבעל לפרוע ודוקא דאיכא סהדי דלא מיתדר ליה בהדי בעלה שהיה לה כעס וקטטה עמו או מאביו ובני ביתו דארגיל איהו קטטה וקיימא לן עולה עמו ואין יורדת עמו לחיים נתנה ולא לצער וחייב להעלות לה מזונות באשר הוא שם דהכי אמר פ' הנושא [ק"ג ע"א] אם הי[ת]ה טוענת שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה. והא דאמרינן אם טען שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך לא יפרע מה שלוותה קודם שפסקו לה בית דין היינו משום דטעין איהו גופיה אם לא ילוו לה היתה מצמצמת אבל היכא דהוא לא טעין אנו לא טענינן ליה והיכא דארגילה איהי קטטה מורדת היא ולא יהיב לה מזוני אפילו לפי ברכת הבית. ובתשובת רב פלטוי גאון היכא דבני הבית מרגילין קטט' כגון חמותו וחמיו ובני בית' עליו מן הדין להוציאה במקום אחר ואם לא יעשה מגרשה ונותן כתובתה וכן הלכה וכן מנהג. ובספר מיימון כתב בסוף פרק י"ג דאישות דאין יכול להכניס לה בני בית בלא רשותה.
חנן אמר איבד את מעותיו אין לדמות ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו. דהתם ההנאה בעין הוא.
<h2>דף קח.</h2>
תנן התם המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו ומחזיר לו אבידתו ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול ההנאה להקדש ופורע לו חובו. כחנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי. ירושלמי [ה"ב] דילמא הוי מפייסנא ליה והוה מחיל ליה ואפילו הוה משכון גביה. רבי יהושע בן לוי אומר אין לך נתפס על חבירו וחייב אלא בארנונא וגולגולת. יש מדקדקין מכאן מי שפודה את חבירו או אשת חבירו מידי כותים שהניח מעותיו על קרן הצבי והרבי ברוך אומר דווקא עמד ופרנס וסמך על הבעל ואפילו בפרנס אם לותה ואכלה חייב לפרוע. אבל הכא חייב לפרוע ואפי' לא בקשו. וכן פסק הר"ם ז"ל עיין לעיל פרק נערה. ועוד הביא ראיה מדפסק רבינו גרשם מאור הגולה שפסק על שר שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקח ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם וכן פסק ר"י ולא אמרי' מבריח ארי אחרי שכבר הוא ביד כותים כתוא מכמר.
<h2>דף קח:</h2>
אדמון אמ' שבע, מי שמת והני' בנים ובנו' בזמן שהנכסי' מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו. נכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים וכן הלכה.
הטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אמר הואיל והודה ממין הטענה ישבע. וחכמים אומרים אין הודאה ממין הטענה. אמר ר' גמליאל רואה אני דברי אדמון וכן הלכה. והיכא דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי אצלך שמן טען ליה קנקנים לא טען ליה והוה ליה כטען חטין והודה לו בשעורין דפטו' כי פליגי דאמר ליה עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך.
<h2>דף קט.</h2>
הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תהא יושבת עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו פסקתי על עצמי הדין עמך אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבי גמליאל רואה אני דברי אדמון וכן הלכה. פסק רב אלפס השתא דתקון רבנן למורדת למיתב גיטא לאלתר לא שנא פסקה היא לא שנא פסקה אביה כייפינן ליה לכנוס או לפטור. ואפילו בימיה' הני מילי בגדולה אבל קטנה שפסקה על עצמה כופין אותו לכנוס או לפטור.
העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה ממני וחכמים אומרים איבד את זכותו לא שנו אלא עד אבל דיין לא איבד זכותו דתני רבי חייא אין העדי' חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו. והדיינים חותמין על השטר אף על פי שלא קראוהו. פירש ר"י הא דאמרינן בפרק חזקת הבתים [נ"ב ע"א] אחד מן האחים (שנושא) ונותן בתוך הבית עליו להביא ראיה בקיום השטר. והשתא מה יודעין הדיינים. ותירץ דהתם יודעין דנושא ונותן בממון היתומים ומסתמא עבור היתומים דייקי.
עשה סימן לאחר איבד זכותו. ירושלמי [ה"ו] לא סוף דבר שעשה העורר סימן אלא אפילו אמר לאחר והעורר חתם עד איבד זכותו כיון שחתם העורר.
<h2>דף קט:</h2>
לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא איבד זכותו דאי לאו דעבד הכי לא הוי מזבין ליה. ההוא דעשה סימן לאחר ושכיב טען אפוטרופוס דיתמי דילמא תלם אחד עשה לו סימן אמר ליה שפיר קאמרת דאמר רבי יוחנן אם טען ואמר תלם אחד עשיתי לו סימן נאמן זיל הב ליה תלם אחד. אמר ליה אי הוי אבוהון קיים הוה טעין חזרתי ולקחתי ממנו אמר ליה שפיר קאמרת וכו'. פירוש והוא דהוה ארעא בידיה אבל ליתיה בידיה אינו נאמן וכן משמע הלשון מדקאמרינן זיל הב ליה. אמר אביי האי מאן דמוקי אפטרופוס לוקי כי האי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי.
מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אמר ילך בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר [בד' דאתו מכחדי כו"ע לא פליגי דמצי] (מדרוי) [מדחי] [לי כי פליגי] בחד דאתי מכח ארבע, אדמון סבר מכל מקום אורחא גבך הוא. ורבנן סברי אי צייתת ואי לא הדרנא שטרא למרייהו. תימא אמאי לא אמר לכי תהדר. ופסק הרמז"ל בבית שהיו בו שותפין ראובן ושמעון וכל אח' היה בו כדי חלוקה [אבל לא היו רשאין לחלוק מפני לוי שלא היה בו כדי חלוקה לחלקו] וקנה שמעון (מאחד) [מלוי אחיו חלקו] חלק כ"ד בבית ולא היה בו כדי חלוקה ואמר שמעון אי (אפשר) [אפשי] בתקנת חכמים שיתנו לי אחד מיצרא אחרי שבאתי מכח לוי וכדי לבטל חלוקה אומר כן. לימא נמי כיון דאתי מכח לוי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. האי לאו זכות הוא ואף על פי שהוא חפץ בטלה דעתו. גם לא מצי למימר אי אפשי בתקנת חכמים כיון דאיתא פסידא לאחריני.
ההוא דאמר דיקלא לברת אתי אחוה פלגי ולא יהבי דיקלא ודחו לה וכו' (ליתבו לה דיקלא כו').
<h2>דף קי.</h2>
המוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שטר שמכר לו את השד' אדמון אומר אילו הייתי חייב לך (היה לך) לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה. וחכמים אומרים פקח היה שמכר לו את השדה שיוכל למשכנו. באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע לא פליגי דמצי אמר ליה היה לך לפרוע את שלך, כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי לך למימסר מודעא ורבנן סברי חברך חברא אית ליה. מכאן ראובן שחייב לשמעון מנה ואחר שהגיע זמן הפירעון אמר שמעון לראובן חפץ פלוני אמכור לך במנה וראובן נתן לו המנה יכול שמעון לומ' אותו מנה אגבה בחובי והחפץ לא אתן לך ואינו במי שפרע אבל אם אמר לו הילך עוד מנה ותן לי החפץ צריך ליתן או מקבל מי שפרע.
שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אמר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו. איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה. ורב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי כו' כי פליגי דאית לחד עדי' ובינונית ולחד זיבורי' רב נחמן אמר בשלו הן שמין ורב ששת אמר בשל עולם הן שמין. והילכתא כרב נחמן.
סוף סוף אתו סהדי הדרי. פר"י אע"ג דנזקקין לתובע תחילה כיון דאית פסידא אין נזקקין כדאמרינן היכא דזיילי נכסיה.
ראוי לגבות ואין לו. פר"י אע"ג דק"ל דלא גבינן מיתמי מ"מ הואיל והוא עתיד לגבו' מהן כשיתגדלו והוא תפוש לא חייבוהו חכמים להחזיר.
ג' ארצות לנישואין יהודה ועבר הירדן והגליל. תוספת' [פי"ב הי"א] בד"א שהיה ביהוד' ואירס אשה ביהוד' או בן גליל שאירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאיר' אשה בגליל כופין אותו לצאת ובירו' [ה"י] גר' איפכא והרמז"ל יישבם (תמצא במרדכי דף תתקמ"ז ע"א). כתב ר"ת בספר הישר דכל ההיא דג' ארצות לנישואין לעניין כפיית האיש איירי שאם נשאה באחת הארצות האלה שהארצות האלה (מקום דירתו) שאין כופין אותו לצאת ממקום דירתו וכ"ש שאם נשאה באחת מארצות האלה שאינו יכול להוציאה. ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"פ שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפי' מעיר לכרך ואם הוא מעיר והיא מכרך או להפך ושניהם ביהוד' ונשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו. ובקו' פי' דבכפיית האש' מיירי וז"ל רבינו משה מיימוני ג' ארצות היה מארץ אחד ונשא אשה מארץ אחר' כופין אותה ויוצא' עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה אע"ג דלא פירש אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה מכפר לכפר באותה הארץ. וכיון דאיכא פלוגתא דרברבתא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא. והיכ' דהבעל בא לכוף האשה לא ניכוף אותה כדפסק רבינו תם. וכל שכן היכא דהאשה באה לכוף אותו דאין כופין אותו כפירוש הקונטרס ורוב גאונים.
<h2>דף קי:</h2>
אין מוציאין מכרך לעיר ומעיר לכרך אבל מוציאין מנוה הרע לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרע. רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לא מנוה הרע לנוה היפה שנוה היפה בודק. הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין אחד אנשים ואחד נשים ואחד עבדים הכל מעלין לארץ ישראל לאתויי מנוה היפה לנוה הרע ואין הכל מוציאין לאיתויי עבד שברח מחוצ' לארץ לארץ. הכל מעלין לירושלים.
תנו רבנן הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות או תצא בלא כתובה. כתב הרמז"ל דנדוניא ונכסי מלוג אית לה דלא גרע מממאנת ואיילוני' והאריך הרבה (תמצא במרדכי דף תקמ"ז עמוד ב' וג') ודווקא אם ילך בארץ ישראל ולא יחזור. (אז אבדה מנה ומאתים ותוספ') אבל אם יחזור ויתיישב בחוצה לארץ אפילו אחר כמה שנים אם היא בחיים תגבה הכל ואם מתה יגבו יורשיה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה [היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת כופין אותה שלא לצאת ואם לאו תצא בלא כתובה הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת כופין אותו שלא לצאת ואם לאו יוציא ויתן כתובה]. (עיין במרדכי דף תקמ"ז עמוד ב' שמביא ירושלמי [הי"א] שכתב להיפך. ותירץ בשם הר"ם. ובאשר"י תירץ גם כן בשם הר"ם ומהפך הסברא ועיין שם). ומצאתי בתשובה דכל אילו הדינים היו בימיהם שהיה שלום בדרכים או בזמן הזה סמוך לארץ ישראל אבל בזמן הזה ובדרך רחוקה אין האחד יכול לכוף חבירו.
בעל המכה אשתו החמירו בו הגדולים מאד ואומרים שעובר על לאו דלא יוסיף וגדולה מזו אמרו פרק המני' [ל"ב ע"א] המזיק את אשתו בתשמיש המטה לכן יבטיחנה בבטחונות שלא יכנה עוד ואם אינו רוצה להבטיחה יוציא ויתן כתובה. והאריכו והחמירו מאד בזה.
נשא אשה בא"י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י נשא בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות א"י מקולי כתובה שנו. רשב"ג אומר נשאה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות קפוטקיא. קסבר כתובה דאורייתא והכי קיימא לן ואם נשא אדם אשה במקום שהכתובה מרובה ובשעת גביית הכתובה היא במקום אחר נותן לה כבמקום נישואיה כרשב"ג. תנו רבנן המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בבבל מגבין מעות בבל כתוב בא"י מגבין מעות א"י. כתוב בו סתם הוציאו בבבל מגבין מעות בבל הוציאו בא"י נותן מעות א"י. והאלפסי פסק כרבנן דרשב"ג, עיין לעיל בפרק קמא [ט' ע"ב] סי' ח' דפסקינן כרשב"ג.
<h2>דף קיא.</h2>
שכר הדר בא"י עיין בגמרא. שלא יגלו סוד העיבור לכותים.
